בן 45, לבד, והבדידות כמו שיעול טורדני
חשבתי שאנשים שלא מתחתנים מאהבה הם אומללים ושאסור להתפשר. האם טעיתי דווקא בשאלה הגדולה מכולן? הייתכן שהדבקות באידיאלים היא זאת שיצרה בסוף את בדידותי?
טיסה מאילת לתל אביב בדרך הביתה. כמו תמיד, בעודי מתקדם לעבר המושב שלי, פנטזתי על שכנה כוסית, אבל למרות ההתבאסות הקלה, ולמרות שרונן, שכני למושב, לא נראה במבט ראשון כמו אחד שיהיה לי על מה לדבר איתו במשך 40 דקות, הוא התגלה כאחלה שותף לטיסה. ובניגוד לאותו מבט ראשון מטעה, השיחה איתו קלחה, גרמה לי קצת לחשוב ואפילו לעשות איזשהו חשבון נפש – ועל כל זאת יסופר כאן.
עוד בנושא:
הוא בן 38, היא בת 41, והם עדיין רווקים
רווקות היא בחירה. לא בעיה שמצריכה פתרון
רונן סיפר לי שבחצי השנה האחרונה הוא בילה את כל סופי השבוע שלו באילת. חבר שלו אחראי על הנופָשים בחברה מאד גדולה. אלפי עובדים. לפני כחצי שנה התחילו להוציא את עובדי החברה לנופש באילת – אך מפאת מספרם הרב של העובדים נעשה הדבר במספר מחזורים, על פני תקופה של חצי שנה, ובמסגרת תפקידו "נאלץ" החבר להתלוות לכל אחד ואחד ממחזורי הנופש. כדי שלא ישעמם לו, הוא הזמין את רונן, חברו, שיצטרף אליו. רונן לא יכול היה לסרב. מה לא עושים בשביל חבר טוב?
והם עשו שם חיים משוגעים. אפשר היה להבין את זה ממה שסיפר, ובעיקר ממה שלא סיפר. "אז נסעת כל פעם לבד?", שאלתי, "בלי האשה, הילדים?". היה לי ברור שהוא נשוי ושיש לו ילדים, גם מבלי שיאמר זאת במפורש. הוא פשוט נראה לי בנאדם נורמלי. מבט התגובה של רונן גילה לי עד כמה תמימה הייתה שאלתי בעיניו.
"מה פתאום", הוא אמר, ומאותו מבט בעיניו יכולתי לדמיין את ההמשך, גם אם לא נאמר, "לא לוקחים סנדוויץ' למסעדה". - "חוץ מזה", המשיך ואמר, "אשתי עובדת בחנות הממתקים שלה גם ביום שישי", ומנימת דבריו ברור היה שהוא חושב שזה סידור מצויין. נו, מה היא תעשה? תסגור את החנות ביום הכי חזק של השבוע?
"ומה איתך", שאל אותי, "נשוי? ילדים?"
"לא", עניתי בלקוניות.
"איך זה?", שאל רונן במבט מלא פליאה, והיה לי ברור שבאיזשהו חלק של מוחו הוא כבר חושד שאולי אני הומו.
"אתה יודע, לא לכולם זה מתאים", עניתי, תשובה שבוודאי לא היה בה בכדי לשכך את אותו חשד בלתי נמנע.
"לאף אחד זה לא מתאים", ענה רונן. "אבל אתה יודע, זה משהו שעושים. זה טבעי".
מעט מדי, מאוחר מדי
אם מישהו היה אומר לי משפט כזה לפני חמש שנים, אני משער שהייתי עונה לו שגם למות מזיהום בגיל 22 או ללכת ערומים בחוץ זה טבעי – או שלפחות היה פעם טבעי. או שלפחות הייתי חושב ככה, ואולי אפילו קצת בז לו, שהוא עושה מה ש"טבעי" בלי לחשוב קצת שכסיבה לפעולה, "טבעי" הוא בעייתי – לכל הפחות. בנאדם צריך לחשוב; ובקבלת החלטה הרת גורל כמו נישואים או הבאת ילדים לעולם, צריך להתעמק קצת יותר ולא לקבל את המוסכמות כמות שהן.
לפני די הרבה שנים, יצא לי לשמוע מישהו בסוף שנות העשרים שלו אומר שהוא מתחתן כי "די, מספיק, הגיע הזמן". חשבתי שהוא פשוט דפוק, ואיזה מסכנים הוא ואשתו לעתיד וילדיו לעתיד. ואיזה יופי שאני לא פועל לפי מה שמקובל או "טבעי" – אלא באמת בוחן את הדברים לעומקם. אבל דבריו אלו של רונן לא עוררו בי שום התנגדות. להיפך, הם תאמו להפליא את התחושה ההולכת ומשתלטת עלי לאחרונה – שאולי פספסתי משהו. שאולי איפשהו, במהלך הדרך, ננעלתי על קונספט שגוי. והכי גרוע - שאולי כבר מאוחר מדי בכדי לתקן!
תמיד הייתי אידיאליסט (אויש, איזו מילה מיושנת!! כשאני כותב את זה אני מרגיש כמו איזה חבר במפלגה הקומוניסטית) ביחסי לחיים – ולעניין היחסים בפרט. בתיכון ובצבא רציתי להתחתן עם אהבתי הראשונה (בלתי ממומשת לחלוטין, אבל זה כבר סיפור אחר); ובגיל 30, אחרי שתי חברות וחצי, החלטתי שלא מתאים לי להתחתן, והחלטתי לחיות חיי חופש.
באותה תקופה חשבתי שכל עוד אני לא בטוח שאני רוצה להתחתן, ולהביא לעולם ילדים – אז אסור לי לעשות את זה! ואם להתחתן – אז רק מאהבה, ורק כשאפשר לעשות זאת ללא שמץ של תחושת אובדן על החופש שתם! ורק כשאחלים לחלוטין מהתשוקה להיות עם נשים שונות רבות!
חשבתי שאנשים שלא מתחתנים מאהבה הם אומללים, ושאסור להתפשר! (ופתאום אני נזכר במשפט שאמרה לי מישהי ששמה ופניה נשכחו ממני זה מכבר - "מי שלא מתפשר – מתפשר". כמה פניני חוכמה אנחנו מפספסים במהלך חיינו, רק כי באותו זמן לא היה לנו במוח את הקולטן המתאים – או סתם כי מי שאמרה את זה לא הייתה מספיק יפה).
והנה, אני מוצא את עצמי בגיל 45, לבד. רוצה אהבה, רוצה קשר, רוצה ילדים – אבל זה לא פשוט. ולפעמים הבדידות מציקה כמו שיעול טורדני. שלמה ארצי שר איפשהו "זו לא בדידות רק כישלון, זה לא נחשב" – אבל אני מרגיש שהבדידות היא בהחלט כישלון. וזה בהחלט נחשב.
והנה לגבר שיושב על ידי, זה ש"עשה את מה שכולם עושים", את מה ש"טבעי" לעשות, זה שכנראה לא חשב יותר מדי אם צריך או לא צריך להתחתן, יש משפחה ויש ילדים, והוא גם כנראה עושה חיים באילת כמו שאני רק יכול לחלום (רגע, אולי אני טועה בקשר לזה? אולי הוא מת על אשתו וחושב שהיא הכי יפה בעולם ואחרות פשוט לא מעניינות אותו? הוא דווקא מזכיר אותה בשמה כמה פעמים במהלך השיחה. מה, אי אפשר לעשות חיים בלי בחורות? אז חכו, חכו, יש בסוף איזה פאנצ'ון קטן בקשר לזה).
בכל אופן, מסתבר שדווקא הוא, שחי בתוך מסגרת, חופשי לעשות מה שבא לו. גם בעניין הפרנסה הוא פחות לחוץ ממני, כי העסק של אשתו מכניס יפה – והרבה בזכות זה כבר חצי שנה שהוא יכול להרשות לעצמו "לחתוך" כבר ביום חמישי לנופש באילת. ואני, עם כל החופש התיאורטי שלי, מסתכל על חיי ורואה תל חורבות.
חשבון נפש
יום כיפור עדיין רחוק, אבל אני מצוי בעיצומו של חשבון נפש. והמפגש עם רונן היה רק עוד משב רוח שליבה את המדורה. בינתיים גן עדן נראה האפשרות הפחות סבירה. תמיד שנאתי לצאת לא צודק. האם טעיתי דווקא בשאלה הגדולה מכולן? אולי הדבקות באידיאלים היא מתכון לשבר? האם הדרך הפרקטית היא בסופו של דבר הנכונה?
אני חוזר הביתה. בדרך עובר אצל הוריי, וכשאני מספר להם על חנות הממתקים של ליאת, אשתו של רונן, מסתבר שהם זוכרים אותה. לפני הרבה שנים אמא שלי הייתה קונה שם ממתקים בסיבוב הקניות של יום שישי. וגם לאבא שלי יצא לעבור שם איזה פעם או פעמיים. "כן, אני זוכרת אותה. בחורה נחמדה", אומרת אמא שלי, "די שמנה. נמוכה כזאת", היא מוסיפה, ואבא שלי מאשר את דבריה.
לפנייה לכתב/ת 
