להכיר מחדש את הילד שלך: מסע משפחתי משותף
לפעמים הוא מרגיש שהוא מפספס את המשפחה שלו. לפעמים הוא רוצה לעשות הכל אחרת ממה שעשו איתו. לקראת בר המצווה של בנו, יוצא אייל דגן למסע שטח בארמניה וכותב לו מכתב על אהבות, קרבה וילדות
בשיתוף "מאגמה"
לפעמים אני מרגיש שאני מפספס את המשפחה שלי. לפעמים אני מרגיש שאני מפספס את עצמי. הדבר הכי חשוב שיצרתי הוא המשפחה שלי אבל איפה אתם? איפה אני? חכו רגע, אני בא! עוד לא פקחתי עיניים וכבר ערב. עוד לא התחיל השבוע וכבר נגמר. רק לפני שנייה נולדת והנה אתה כבר בר מצווה. ואני? גם עלי הזמן משאיר סימנים: נלחם עד חורמה בכרס הקטנה, ומאמין כשאומרים לי שהאפור בצדדים זה סקסי.
אני לא מתלונן. תודה לאל יש פרנסה וכולם בריאים, אבל שנייה לנשום. אפשר?
ילד שלי, אני מודה שלפעמים אתה חסר לי ולפעמים חסר לי ההפוך: חסר לי לעמוד מולך ושתראה אותי, אבא שלך. שתראה אותי לא רק כמונית שלוקחת אותך ממקום למקום או כשוטר שכועס כשהחדר לא מסודר או כי התקשרו מבית ספר. אני רוצה שתראה אותי, או אותנו, בדברים של ביחד. והאמת היא שאני רוצה גם שתהיה גאה בי. עולם הפוך, אה?
מה עשיתי עם אבא שלי?
אני לא עשיתי הרבה דברים עם אבא שלי. הוא איש מקסים וסבא נפלא, אבל כשהייתי קטן לא היה לו הרבה זמן אלי. היום אני מבין שהוא היה עסוק בלפרנס, נאבק בעול של הישרדות לא פשוטה. אני מבין גם שהוא חלק מדור שכמעט לא שאל את עצמו מה זה בעצם אומר להיות "אבא". היו להם הרבה יותר תשובות משאלות והרבה פחות התלבטויות חינוכיות אבל מה אני עשיתי עם אבא שלי? לפעמים בשבתות, מוקדם בבוקר, היינו מטיילים יחד ברגל. אני זוכר כמה קיצים שבהם נסענו יחד עם כל המשפחה לחוף הים. (תאמין או לא, עשינו את זה ברכבת! לים!) לא עשינו הרבה דברים יחד, אבל מה שעשינו היה מתוק ונעים. אני אולי נראה לך עתיק, אבל פעם זה פשוט היה אחרת.
ואז הגיע הבר מצווה שלי. עליתי לתורה כמובן. זה בכלל לא היה נושא לדיון. ועשו לי אירוע באולם. גם על זה לא היה דיון. ככה סבא שלי רצה, הוא שילם על הכל והכל היה איזה שופוני שאני בתור ילד בכלל לא הייתי קשור אליו. אני זוכר שנורא התרגשתי לפני, וזוכר גם כמה התאכזבתי תוך כדי, כי זה היה בשביל כולם חוץ מבשבילי. אבל לא סיפרתי לאף אחד. בכלל לא חשבתי שזה מעניין מישהו. מי בכלל שמע אז על לנסוע לחו"ל בתור ילדים? חו"ל היה דבר של גדולים, וסבא וסבתא שלך בכלל לא יכלו להרשות את זה לעצמם.
הבטחתי לעצמי שאתן לכם המון רגעים מתוקים
תוך כדי תיכון כבר מימנתי את שיעורי הנהיגה בעצמי וקניתי את האוטו הראשון שלי. חלק מהסיפורים על השרות הצבאי שלי כבר שמעת. אחרים יחכו לגיל המתאים. ומיד עם השחרור התחלתי לעבוד וללמוד. על טיול אחרי צבא לא היה על מה לדבר בכלל. אני לא כזה עתיק, המציאו את דרום אמריקה כשהשתחררתי, אבל היה ברור שאני חייב לעבוד כדי לממן את הלימודים.
ואז פגשתי את אמא ונהיינו זוג, והתחתנו, ולירח דבש נסענו לסיני (החופשה הכי מדהימה שהייתה לנו בחיים), ואתם נולדתם, ותוך כדי קנינו דירה, ו-אלה החיים. ובכל הזמן הזה, הבטחתי לעצמי שאתן לכם המון רגעים מתוקים. קצת כמו אלה שהיו לי עם אבא שלי. אבל בעיקר הבטחתי לעצמי, שאעשה איתך את כל מה שרציתי שיעשו איתי כשהייתי ילד, אבל לא התאפשר. אני לא תמיד עומד בזה- אבל אני משתדל. אולי בגלל זה אני מתרגש לקראת המסע המשותף שלנו לארמניה: שבוע, אתה, אני: נרכב על אופניים, ניסע בג'יפים, נגלוש באומגה, ננווט, נטייל, נישן באוהל ובעיקר, נעשה חיים משוגעים וצחוקים ונתחבק ונהיה ביחד. אני כבר מתרגש!
בן שלי, אנחנו לא "אבא וחבר". ביומיום אני מאוד "אבא" שלך, אבל דווקא בגלל זה חשוב לי שתראה אותי אחרת מהרגיל. אני רוצה להיות גם אבא של כיף, של צחוקים, של עצה טובה, של חיבוק, של גאווה- אני בך ואתה בי. זה חשוב לי, אתה לא יודע כמה.
בקיץ הזה, בן שלי, אנחנו יוצאים למסע משותף כי אני לא רוצה חופש ממך. אני רוצה חופש איתך.
רוצים להגיע לארמניה? הצטרפו למסע מאגמה 13 מסע שטח לנוער והורים
לפנייה לכתב/ת 
