לישראל אין מה לחשוש מהפיוס הפלסטיני
הסכם הפיוס עם חמאס מעניק לאבו מאזן ריבונות מוחלטת, גם אם בינתיים זה רק על הנייר. יציבות פלסטינית יכולה להיות טובה לישראל. פרשנות
בהיבט היסטורי, החברה הפלסטינית מתאפיינת במאפיינים דמוקרטיים בהשוואה לדפוסי השלטון וההתנהלות החברתית, שהתפתחו במדינות ערב החל משנות הארבעים. העובדה שהפלסטינים לא זכו להגשים את חזונם הלאומי בדמות הקמת מדינה עצמאית, בשל סירובם לכל פשרה טריטוריאלית מאז שנות ה-20 ועד חתימת הסכמי אוסלו, אילצה את התנועה הלאומית-פלסטינית לפתח מנגנונים של הכלה ושיח פוליטי רפלקסיבי, המבוססת על דיון פנימי על מנת לשמור על שלמות הקהילה הפוליטית ולייצר תוכן אינטלקטואלי ותרבותי.
המפלה הצורבת שספגו הפלסטינים מידיה של מדינת ישראל במלחמת העצמאות הביאה להתפתחותה של תנועה לאומית אשר קידשה מיתוסים כמו זכות השיבה והמאבק המזוין. על בסיסם החלה תנועת הפתח את מאבקה במדינת ישראל בסוף שנות החמישים, שמטרתו הייתה הקמת מדינה פלסטינית על שטחה של כל ארץ ישראל השלמה, תוך כדי דחיית אפשרות של פשרה טריטוריאלית המבוססת על החלטותיה השונות של מועצת הביטחון של האו"ם.
השינוי המהותי הגיע עם קבלת החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, המכירה למעשה בזכות קיומה של מדינת ישראל, מהלך שהוביל לקרע פוליטי בתוך אש"ף ובינו לבין התנועות האיסלאמיסטיות הפלסטיניות, חמאס והג'יהאד האיסלאמי.
חתימת הסכמי אוסלו עם אש"ף בשנת 1993 נועדה ליצור את השביל להקמתה בשלבים של מדינה פלסטינית, על בסיס גבולות 1967 עם תיקונים כאלה ואחרים המבוססים על המציאות הקיימת על פני השטח. מבחינה היסטורית, זו הייתה הפעם הראשונה שבה פלסטינים מצאו עצמם תחת ריבונות פלסטינית. חמאס והג'יהאד האיסלאמי בחרו להישאר מחוץ לתהליך של בניית הרשות הפלסטינית והביעו התנגדות נחרצת להסכמי אוסלו. מבחינתן, מדובר בהסכם של כניעה ובגידה פלסטינית, שהתנגש עם חזונן להקמת מדינה איסלאמית מהים התיכון עד לנהר הירדן.
הפופולריות של החמאס בעזה בירידה
כניסת חמאס לזירה הפוליטית הפלסטינית נעשתה בהדרגה. לצד בניית התשתיות החברתיות החלה התנועה ששאפה להיות היורשת של פתח בבניית תשתיות פוליטיות, והצמיחה דור של מנהיגות פוליטית צעירה שגדל באוניברסיטאות ובמסגדים. חמאס מיאנה להיכנס למבנה הפוליטי של הרשות הפלסטינית בשל ההכרה וההתנהלות של הרשות באופן פורמלי מול מדינת ישראל. בשנת 2006 שינתה חמאס את החלטתה, זאת אחרי ששנה קודם לכן היא הגיעה להישגים מרשימים בבחירות המקומיות.
בין חמאס לפתח קיימת גם מחלוקת אידאולוגית לגבי שאלת דמותה של החברה הפלסטינית, ולא רק סביב שאלת המשא ומתן מול ישראל, אלא גם בנושאים של דת ומדינה ומוקדי כוח. שתי התנועות חתמו מאז 2008 על שורה של הסכמים, במכה, בדוחא ובקהיר, שנועדו לשים קץ לפיצול הפנימי - אך הם לא יושמו. האם הפעם "הסכם שאטי", שהוא יוזמה מקומית, יצלח?
חמאס נכנסת לתהליך הפיוס כשהיא נמצאת במשבר. התנועה אכזבה את הציבור העזתי כאשר לא הצליחה לספק לו את השיפור ברמת המחיה שלה הוא ציפה, והפופולריות של התנועה נמצאת בנסיגה עקבית. התנועה הפסידה עוגנים כלכליים ובסיסים של תמיכה פוליטית בעקבות מלחמת האזרחים המתחוללת בסוריה והמהפכה שעברה על מצרים, ששלטונה החדש אף הגדיר את חמאס כארגון טרור.
מי יהיה היורש של אבו מאזן?
בצד של הרשות, ניתן לראות שאבו מאזן נכנס לתהליך הפיוס הפנים-פלסטיני כאשר יש לו הרבה יותר מה להפסיד. על פי דיווחים שונים, אבו מאזן נענה לדרישת חמאס והג'יהאד האיסלאמי להשתלב במנגנוני אש"ף, ומבחינת שני הארגונים מדובר במעין קבלת סוג של לגיטימציה פוליטית בעולם הערבי, שאמורה להיות מקפצה להכרה בינלאומית. הכניסה למנגנוני אש"ף משמעותה גם חשיפה למשאבים כלכליים רבים יותר עבור החמאס והג'יהאד.
בנוסף להשתלבות הצפויה במנגנוני אש"ף, אבו מאזן הסכים לבחירות גם למשרת הנשיאות. בעבר הכריז אבו מאזן כי אין בכוונתו להתמודד לקדנציה נוספת. ליו"ר הרשות הפלסטינית, המתקרב לשנתו השמונים, אין כעת יורש טבעי וכריזמטי מתוך תנועת הפתח, כך שהליכה לבחירות עלולה להוביל לנפילתה של המשרה כפרי בשל לידי החמאס.
אל תוך המשוואה הלא-פשוטה יש להכניס גם את המשא ומתן מול ישראל. אסור לטעות, לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי יש חזון פוליטי ברור המעוגן באמונה דתית קנאית ובו הן קוראות בריש גלי להשמדתה של ישראל. ראשי הנהגת חמאס, ובראשם חאלד משעל, דיברו בעבר על קבלת הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 מבלי להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. אין זה שינוי עמדה, אלא מהלך טקטי בלבד.
האם פתח וחמאס יוכלו להתגבר על המשקעים?
צריך לבחון את המהלכים הפוליטיים של חמאס והג'יהאד האיסלאמי בעיניים מפוכחות. ארגוני טרור בתוך המבנה הפוליטי הפלסטיני יחשקו את הפתח מימין בכל ניסיון שלו להגיע לפשרה מדינית.
מחמוד עבאס מציב את ההנהגה הישראלית כרגע בדילמה. עד עתה היו כאלה, בעיקר בצד הימני
של המפה הפוליטית בישראל, שטענו כי אין טעם בחתימה על הסכם שלום עם אבו מאזן, משום שאין הוא שולט על הרצועה והוא מייצג בפועל רק חלק מהעם הפלסטיני. החתימה על הסכם פיוס עם החמאס מציבה את אבו מאזן בעמדה שבה הוא מחזיק בכל הקלפים ויש בידיו ריבונות מוחלטת, גם אם כרגע היא על הנייר.
למדינת ישראל אין מה לחשוש מהסכם פיוס פנים-פלסטיני. יציבות במערכת הפוליטית הפלסטינית בסופה יכולה לשחק לידיה. צריך לזכור שהיו בעבר ניסיונות להגיע לפיוס פנימי, שלא צלחו. לכן, צריך לחכות לרגע האמת ולראות אם מערכות הבחירות לנשיאות, לפרלמנט הפלסטיני ולמועצה הלאומית הפלסטינית (אסיפת הנבחרים של אש"ף) יתקיימו, מה יהיו תוצאותיהן ואם הן יכובדו. שכן, החיבור בין פתח לחמאס אינו מבחינת שידוך שנעשה בגן העדן והפצעים הפתוחים על גופם של פעילי שתי התנועות טרם הגלידו מאז יוני 2007.
ד"ר עידו זלקוביץ, מומחה לחברה ופוליטיקה פלסטינית, מלמד בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, עמית מחקר במרכז עזרי לחקר איראן ומדינות המפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה וחבר במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ספרו "תנועת הפתח - אסלאם, לאומיות ופוליטיקה של מאבק מזוין" ראה אור בהוצאת רסלינג. בקרוב ייצא לאור ספרו החדש Books, Guns and Politics: Students and Resistance in Palestine בהוצאת ראוטלדג'
לפנייה לכתב/ת 
