"לה בוהם": אל תסתכלו בקנקן, אלא בזמריו
האופרה העילאית "לה בוהם" שעלתה על במת האופרה הישראלית בתל אביב נהנתה מסופרן נפלאה אחת, צוות זמרים מעולה וניצוח משובח. אלה מנעו מהבימוי הקלוקל והתפאורה הנוראית, מלהרוס את המוזיקה המופלאה
בסיפורה של "לה בוהם" אין דרמות נוקבות ולא גיבורים גדולים מהחיים. זהו "סתם" סיפור פשוט,על חבורת צעירים בוהמיינים - דלפונים מרודים, רעבים וקופאים בחורף הקר, אך נלחמים על זכותם ליצור. ויש גם אהבה: רודולפו המשורר ומימי רוקמת התחרה הקטנה - מתאהבים. הם עוברים יחד את החורף הנורא, הם נפרדים, מימי החולה גוססת את דרכה אל סוף האופרה, והולכת לעולמה. זה הכל.
אבל בסיפור הכל-כך לא אופראי הזה, נופח ג'אקומו פוצ'יני (1858- 1924) מוזיקה גאונית, קליטה ומושכת, מרטיטת-לב ומפלחת קרביים. לא בכדי נחשבת "לה-בוהם" לאחת מחמש האופרות הפופולריות בכל הזמנים. ומאז הופעת הבכורה שלה ב-1896, בניצוחו של ארתורו טוסקניני הגדול, אין בית אופרה בעולם שלא חוזר ומעלה אותה שוב ושוב.
מה עושה את "לה בוהם" והמוזיקה של פוצ'יני בכלל, לפופולריים כל-כך? הגאונות של פוצ'יני לא נופלת, אולי אפילו עולה על זו של אייקון-העל של האופרה האיטלקית ג'וזפה ורדי. שניהם כתבו פרקי מוזיקה מן היפים שנוצרו אי-פעם. אבל פוצ'יני עשה מאמצים מוצהרים לא רק ליצור מוזיקה נשגבת אלא גם כזו שתהפוך לחביבת הקהל. מוזיקה כזו, שגם אם שמעת אותה לראשונה, תצא מן האופרה וכבר האריות שלה מהדהדות באוזניך ואתה מזמזם להנאתך. המוזיקה של פוצ'יני היא בו-בזמן נעלה ופשוטה, נשגבת וקליטה. ואיך הוא עושה זאת? פוצ'יני מכוון את יצירתו הישר אל הקרביים הרגשיים של מאזיניו. הוא צולף אותה אל חושיהם והוא יודע בדיוק מה יעבוד עליהם. אם תרצו: סחטן דמעות מוזיקלי.
ועם זאת מדובר ביצירות עילאיות ממש. קחו למשל המערכה השנייה ב"לה בוהם" - מעין אנסמבל אחד גדול שבמהלך אחד מצליח להשמיע אין-סוף קולות: על רקע של מקהלת ילדים אנחנו שומעים רוכלי רחוב, את שיחת ארבעת החברים בבית הקפה, את מזטה שמופיעה במקום עם השוגר-דדי שלה אך מפתה, בארית וולס מזהירה, את מרצ'לו אהובה לשעבר, לשוב אליה. והמאזין עומד מול השיפעה המוזיקלית השוצפת והנהדרת הזו, והוא נפעם.
מכל האופרות של פוצ'יני "לה בוהם" היא הקרובה ביותר לווריסימו - אותו זרם אמנותי באיטליה של סוף המאה ה-19, שהתריס כנגד הדרמטי והפנטסטי, ודווקא התמקד ביומיום, בחיים המוכרים לצופים ולמאזינים. לא אופרה על דמויות ענק, אלא על אנשים כמוך וכמוני, שאנחנו הצופים יכולים להזדהות איתם - לשמוח עם רגעי האושר שלהם ולהזיל דמעות עם סבלם.
סופרן מופלאה אחת ועוד קולות משובחים לתפארת
כוכבה של זמרת הסופרן האיטלקייה הצעירה מריהאגרֵסטה, דרך כמעט בן-ליל. יש הטוענים כי היא הדבר החם ביותר בקרב הסופרניות האיטלקיות היום. היא מה שמכונה "סופרנו אסולוטה" (assoluta), כלומר אותו זן נדיר של זמרות שיש להן טווח קולי בלתי מוגבל והן יכולות לשיר קולורטורות מדהימות בתדר גבוה במיוחד. דווקא לתפקיד מימי, הגיבורה האומללה של "לה בוהם", כל זה אינו נדרש. אך למרות שהתפקיד הזה לא מצריך את יכולותיה הווקלית יוצאות הדופן של מריה אגרסטה, היא הוכיחה לנו אמש (ד') שגם בלא קולורטורות אפשר להיות זמרת נפלאה, אם רק תדעי להביע רגש אמיתי. ואת זה היא עושה נפלא.
כך למשל ב-Si, mi chiamano Mimì (כן, שמי הוא מימי) - האריה הנודעת של מימי במערכה הראשונה (כאן בביצוע מופלא של מריה קלאס ). זו לכאורה אריה פשוטה, אבלאגרסטה בונה מהמוזיקה היחסית לא-מורכבת הזו, בניין רגשי רב-שכבות לתפארת. היא יודעת להניע את קולה מפיאניסימו חרישי רך אל עוצמות ווקליות ורגשיות, במן מהלך קולח והרמוני. היא פותחת בלָה הגבוה הראשון שבאריה בקול חרישי ואז מעצימה את קולה תוך שנעה במורד טבעי לעבר המִי האמצעי. וכשהיא מגיעה, בקול זורם וניגר בטבעיות, אל הבית השני, ושרה על השמיים הנשקפים מחלון חדרה, אנחנו לגמרי שבויים. בטווח הנמוך יש לקול שלה נפח ועובי, ולא מפתיע לכן לשמוע שהיא החלה את הקריירה שלה בתפקיד הסופרן הנמוך (מצו סופרן). ואי אפשר שלא להתרגש כשהיא שבה ומגבירה את קולה בקרשצ'נדו שוטף, לא מאומץ, לעבר הלָה הגבוה וקוראת במצו-פורטה: il primo bacio dell'aprileè mio! il primo sole è mio (השמש הראשונה, כמו הנשיקה הראשונה, שלי היא).
אגרסטה לא ניסתה להרשים לא בעוצמה ולא בטכניקה. היא פשוט שידרה, בקול נקי לגמרי, רגש אמין: שברירית אך לא משתפכת נואשת אך לא מלודרמטית. והקהל גמל לה בתשואות רמות.
למרבה השמחה גם הפרטנר שלה, הטנור האיטלקי ג'ורג'יו ברוג'י בתפקיד אהובה המשורר רודולפו – היה משובח למדי. הוא אפשר לאגרסטה לשיר - בדואט מכמיר הלב שבסוף המערכה הראשונה - את הדוֹ הגבוה בפיאניסימו, כפי שפוצ'יני כתב זאת. לעיתים קרובות מדי שמעתי את הדואט הזה נופל חלל בקרב שבין הסופרן לטנור. לטנורים קשה מאוד לשיר דו גבוה כזה, וכדי להתמודד אתו הם צורחים אותו, וגוררים את הסופרן לצרוח אף היא. אבל למרבה השמחה זה לא קרה הפעם והדואט שלהם אמש היה מאוזן ונקי ושופע כבוד הדדי.
היה מענג גם לשמוע את שלושת חבריהם - הבס ושני הבריטונים הנמוכים - קולות שבדרך כלל אינם מצטיינים בגמישות מוזיקלית וקלות-תנועה. הפעם דווקא כן, וראוי לשבח מיוחד הבס האיטלקי קרלו סטריולי בתפקיד הפילוסוף קולין. אריית המעיל הקרוע שלו, במערכה הרביעית, היתה קלה ומקסימה. גם הסופרן נדין סיירה האמריקנית, בתפקיד מוזטה, אהובתו של הצייר מרצ'לו, הייתה טובה ואטרקטיבית.
מנצח מזהיר אחד, אך במאי ותפאורן מזעזעים למכפיר
אין מה לומר, דניאל אורן הוא מנצח מזהיר. אמנם השטיקים שלו - הנפת הידיים הדרמטית, חשיפת דש המעיל ותפיחה על לבו ההומה - חוזרים על עצמם לעייפה, אך אי אפשר לקחת את מה שהוא נפלא בו: הנעת כל האופרה על זמריה ונגניה, בתנופה מוזיקלית תוססת ומבעבעת. תחת שרביטו נשמעת תזמורת האופרה - התזמורת הסימפונית של ראשון לציון - עזת צליל ואחידה, והיא סיפקה לערב קולו מסד צלילי יציב ודרמטי.
מה שכמעט והרס את המופע אמש, במיוחד במחצית הראשונה של הערב, היה הבימוי הנורא למדי והתפאורה המזעזעת בעליל, עד חבלה ממש. על הבמה נבנו פיגומיםמשונים ומכוערים. מילא הכיעור, אבל למה להרחיק את הזמרים מהקהל ולשגרם לעומק הבמה ולהציבם בגובה בלתי מתבקש ומאוד לא נוח? ואשר לבימוי - לבד מהשבלוניות נעדרת המעוף, מדובר בבליל לא משכנע, גם חוזר על עצמו, של מחוות מופרכות והעמדות מבולבלות. במערכה השנייה, עתירת המשתתפים, התרחש על הבמה כאוס ממש, שלא פחות מחיבל בתנופה המוזיקלית.
מרכיב התיאטרון באופרה אינו נופל בהרבהבחשיבותו ממרכיב המוזיקה. כך שבימוי בעייתי עלול להחריב אופרה, וכבר ראינו דוגמאות כאלה למכביר. למזלנו הרב מנצח משובח אחד, סופרן נפלאה אחת ועוד חמישה מוסקטרים מוזיקליים נאים - מנעו אמש מלהפוך אופרה מופלאה לפרסה, בשל בימוי בעייתי ותפאורה מופרכת.
