לה דולצ'ה ויטה / טור
הריקוד המשותף של דייויד בלאט ועוזריו היווה את התמונה הכי מרגשת בסדרה. ההנהלה של מכבי צריכה לנשק לו את הרגליים ולהחתים אותו לעשר שנים. עידו אשד מסכם את העלייה של הצהובים לפיינל פור
ארבע וחצי דקות לסיום המשחק לקח דיוויד בלאט פסק זמן, כשהתוצאה 71:62 לטובת מכבי תל אביב והיא בתנופה. למה? הוא הרגיע, דיבר על אמונה, מיקד את הריכוז וכיוון את המחשבה.
הלילה הגדול של מכבי ת"א:
הרגשות בהיכל היו שילוב של זכרונות מופלאים ממשחק 4 בסדרה נגד ויטוריה ב-2011, מעורבים בחששות מהתהפכות המשחק כפי שקרה במילאנו במשחק הראשון רק לפני שבוע.
מפסק הזמן הזה יצאה קבוצת גברים אחת מלוכדת וממוקדת מטרה ומונהגת על ידי מאמן כדורסל עצום. מולה עלתה קבוצת טירונים חסרי ניסיון
במעמד המחייב, מנוהלת על ידי מאמן כדורסל טוב אבל מפוחד, ושבעיניו ניכר החשש מלהיות זה שייכשל לעלות לפיינל פור למרות פייבוריטיות, ועוד בשנה שבה הקבוצה שלו מארחת את המעמד.
מאותו פסק זמן יצאה מילאנו הישנה והאהובה מסיום משחק 1 וממשחק 3, עם הפגזת שלשות בלי תכלית, איבודי כדור שלומיאליים, פיזור קבוצתי שגובל בהפקרות, וכשל מערכות מקו העונשין. עד סוף המשחק מכבי רצה 4:15 וסגרה 20 הפרש עגול ומתוק. רק 2 פחות מהמשחק המופלא ההוא נגד איבאנוביץ', שהוביל לפיינל פור הראשון של בלאט. וממש לא הייתי רוצה להיות אפילו זבוב על הקיר במפגש של באנקי עם ג'ורגיו ארמאני מחר במילאנו.
כשעה קודם לכן, המחצית הראשונה היתה גרועה למכבי מכל הבחינות. באנקי שלט במשחק, לנגפורד היה בזון, הקצב המהיר היה של מילאנו, והשלשות
נפלו בדיוק גבוה, כי האיטלקים התרגלו לטבעות הקשות אחרי משחק ואימון נוסף בנוקיה.
מילאנו עשתה התאמות בהתקפה ובהגנה, והמשחק נראה כמו ג'ינס איכותי של ארמאני. אבל פתיחת הרבע שלישי היתה הרגע ששינה את המשחק – כי בלאט יודע לדרבן ולתכנן בחדר הלבשה במחצית.
מכבי חזרה בשיניים, רצה 9:0 להגיע לשיוויון, והפכה את המשחק לקרב חפירות, עם הרבה שגיאות, החטאות, ואיבודים, כאילו רק להגיע בעמדה סבירה לרבע האחרון, רק להישאר קרובים. כי אז מגיע הרבע הרביעי בו מובדלים הילדים מהגברים. המנוסים מהטירונים. המפתחים מהחוגרים. כאן התקבצו להן 40 שנות ניסיון ומסורת של מועדון מול קבוצה שלא היתה בפיינל פור מאז 1992. ואלה דברים חשובים יותר מתרגילים והגנות, טקטיקות ושמקטיקות. ואז מילאנו קרסה, ומכבי דרסה.
ועם כל הכבוד לניסיון, מכבי לא ניצחה 10:32 ברבע האחרון רק בגלל המסורת. היא ניצחה בכדורסל. אגרסיביות, התאמות, ביצוע מדויק תחת לחץ, שימוש
מושלם בעבירות, קור רוח מהקו (מכבי רשמה החטאה אחת ב 90 אחוז!) מול פיק ברכיים איטלקיות (10 החטאות ב-41 אחוז מבישים). אין קטגוריה סטטיסטית אחת שמילאנו ניצחה בה. אחוזים מכל הטווחים, ריבאונד, אסיסטים, חטיפות, חסימות, מיעוט איבודים ואפילו עבירות. במדד האיכות 111:57 מדהימים.
ההישג הזה הוא לא מקרי. יש כאן עבודת נמלים מדויקת וקפדנית כדי להגיע לרמה כזו של אימון, ריכוז, מוכנות, חיבור קבוצתי, והרגשה של קבוצה שלמה ושמחה. לראות את ג'ו אינגלס תורם במה שיכול, גם אם זה לעודד עם מגבת. לראות את יוגב מפרגן לרייס, כביכול יריב שלו על דקות, וקופץ עליו בחיוך אחרי סל גדול.
הכבוד והחשיבות העצמית נשארים בחוץ, וגם המחשבות על העונה הבאה, חוזים וסטטיסטיקות. מכבי עם 5 שחקנים בדאבל פיגרז, מילאנו עם אחד וחצי. אלה האלמנטים שמנצחים משחקים גדולים, ועל זה עובד בלאט, שיודע לברור עיקר מתפל, ולייצר סדר עדיפויות בשיטת האימון שלו.
רגע, אולי זו הדרך היחידה להצליח? אולי ה"אין שיטה" של בלאט היא בעצם ניאו-כדורסל במיטבו? אין כוכב אחד, כולם יכולים להצטיין, ברבע הראשון מגלגלים ובודקים מי חם ומדויק, במקום לסמוך על הרכב קבוע ולהסתכן בפספוס. ככה קשה מאוד לעצור אותך ולהגביל אותך, וכל מהלך של היריב בהגנה מנוצל כיתרון על ידי משהו אחר בארסנל.
יש לך לוקסוס להביא שחקנים כמו בלו ורייס מהספסל. ובעיקר יש הנאה מההפתעה – מה יהיה הפעם? מי ייקח את המושכות? הדבר היחיד שקבוע הוא שסופו מחזיק על כתפיו החסונות את הקבוצה במחצית הראשונה עד שנגמרים האוויר והפאולים. בחצי השני – נראה, נעשה ונשמע. מי שבא – בא.
השיטה הזו אפשרית רק כשהשחקנים מוותרים על האגו, וכשלכולם חשוב יותר הניצחון הקבוצתי מהיכולת האישית. זה לא מובן מאליו בדרגות האלה, וזה בעיקר מתאים מאוד לגישת ההנהלה במכבי - הנטיה ל"אופטימיזציה" של משאבים והתחביב של הנמכת חוזים – ומטיל ספק גדול בהתנגדותה הגלויה והסמויה רוב העונה למהלכיו של בלאט. היא צריכה לנשק לו את הרגליים ולהחתים אותו לעשר שנים, כי רק הגישה הקונפורמיסטית שלו מאפשרת לו להוציא מקסימום מהסגל הבינוני שהוא מקבל מההנהלה כל שנה.
תחת התנאים האלה זו לא רק הדרך הנכונה, זו הדרך היחידה! ראה דוגמה את מילאנו שילמה ללנגפורד 2 מיליון דולר בעונה, רק כדי לראות אותו מחטיא מהקו ומאבד כדור קריטי במשחק 1, משחק בינוני במשחקים 2,3 ונעלם ברבע המכריע במשחק 4. ובמכבי סמית' היה חלש ברוב המשחקים הקריטיים, אבל זה בכלל לא מורגש בבליל השחקנים שבלאט מג'נגל לאורך המשחקים. ופתאום אתה אומר: אולי לא צריך גו-טו-גאי? יותר חשוב גו-טו-טים. ובעיקר גו-טו-קואץ'!
הניצחון משנה פרספקטיבה לעונה שלמה – וכל מהלך של בלאט נראה מבריק. למשל סדרת החינוך לרייס. במשחקים רבים בבית המוקדם ובטופ 16, גם כשיוגב היה מצוין, רייס הועלה בחמישיה בפתיחת הרבע הרביעי. טוב – ממשיך, רע – יורד לספסל. אבל בלאט נתן לו את האפשרות לקחת אחריות עוד הרבה לפני שני המשחקים הגדולים במינכן ומילאנו.
אתמול רייס סיים אמנם עם מדד 4 בלבד ב 23 דקות, אבל מכבי ניצחה ב-28 בדקות שהיה על המגרש! סוף סוף הוא לא מביא רק יכולת אישית, אלא משתתף ומוביל קבוצה מנצחת. רייס מצטרף לרשימה ארוכה של שחקנים גדולים שבלאט קידם ולימד והעלה בדרגה שלמה את יכולתם, והם יהיו חייבים לו את הקריירה שלהם.
רק לפני שלושה שבועות מכבי עברה נפילה עם ארבעה הפסדים רצופים, לראשונה בתולדותיה, והיתה עלולה להתרסק, אבל הניצחון במינכן היה המקפצה חזרה
לחיים. והנה מחר יסובו אנשי מכבי לארוחת שישי מגולחים, רחוצים ומאוששים, אחרי שנת לילה טובה ויום חופשי, כשרייס מחובק עם הילד שלו, וסופו מלטף את הברך הכואבת. ואז הם יתרווחו על הספה, אולי יתכסו בשמיכה קלה תחת המזגן בלילה תל אביבי חם, ויצפו ביריבותיהן הפוטנציאליות בפיינל פור מתנגחות בפראות במשחק 5, בזמן שהם כבר מכורטסים למילאנו.
למאמנים ולשחקנים, זו אחת התמורות המענגות שיש. דיוויד בלאט וצוות עוזריו, שהריקוד המשותף שלהם בסיום המשחק היה התמונה המרגשת של הסדרה, מקבלים את המתנה הגדולה מכולן: הישג אדיר כנגד הסיכויים ההתחלתיים, הכרה רשמית ביכולתם, וחשיפה פאן-אירופאית ואפילו עולמית לעבודתם המשובחת. טוב שזה קורה לפעמים בספורט, שהשקעה ואמונה מתוגמלות בהתאם. ואיזה כייף לנו האוהדים, שכך אנו מקבלים דלק לאהבה שלנו למשחק. לה דולצ'ה ויטה.
לפנייה לכתב/ת 
