אחריה לצנחנים

• לכתבות קודמות במדור "מחוץ לרדאר"
  

מתנת יום ההולדת הזו הייתה נקודת מפנה בחייה של מורלי. היא מעידה על עצמה שאיננה טיפוס רוחני אך באותה קפיצה אל השמיים משהו התחולל בנפשה. "כשהדלת של המטוס נפתחה, הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות, חשתי שלווה, רוגע, ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות", היא נזכרת.

"ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות". מורלי וגל פלד על המטוס(צילום: אורי לוין)

כבר לאחר אותה צניחה, מורלי נרשמה לקורס מסודר ושם שמעה לראשונה על ענף הפריסטייל, תחום בצניחה המשלב תרגילים גופניים המזכירים מעט התעמלות. בתור אקרובטית ולוליינית בקרקס, השילוב בין גובה עצום לפעלולים פיזיים מיד קסם לה. לאחר צפייה במספר סרטונים ביוטיוב, היא הציבה לעצמה יעד גבוה למדי: זכייה באליפות העולם. "זה לא חלום, אלא משהו שעומד לקרות. אני לא יודעת להגיד מתי אבל זה יקרה בוודאות", היא אומרת.

דפני מורלי בפעולה

לא קצת מופרך להיחשף לספורט לראשונה בגיל 29 ולשאוף להיות אלופת עולם?

"הייתי בת 29, אבל בנפש אני בת 12. חוץ מזה שיש הרבה צנחנים מבוגרים, זה לא משהו שעושים בתור ילד. רוב הצנחנים מתחילים באיזור גיל 19-20, אבל ממשיכים הרבה שנים לאחר מכן. יש לי את היתרונות שלי, זה לא שבגיל 29 התחלתי לעשות עם הגוף משהו בפעם הראשונה, אני עובדת עם הגוף כל חיי".

מורלי חברה לגל פלד, הצלם שלה, וכיום השניים הם צמד הפריסטייל היחיד בארץ. כבר בתחרות הראשונה שלהם הם הצליחו לעקוף מספר צוותים ולסיים במקום השביעי באליפות העולם.

דפני מורלי באליפות העולם האחרונה

במהלך תחרות פריסטייל, מבצע כל צוות שבע צניחות מגובה של 13,500 אלף רגל, חלקן צניחות חובה עם תרגילים קבועים מראש וחלקן צניחות חופשיות בהן ניתן הדרור לדמיון וליצירתיות באופן הרכבת התרגיל. לכל צוות מוקצבות 45 שניות מרגע שהוא קופץ מהמטוס לבצע את התרגיל. הכוריאוגרפיה היא חשובה ביותר. ככל שהתרגיל ריקודי וזורם יותר, כך הניקוד גבוה יותר.

אספקט נוסף המשפיע מאוד על הציון הוא הסינכרוניזציה בין הצלם לצנחן. הצלם הוא מתחרה לכל דבר וגם עליו מוטלות משימות ותרגילים שעליו לבצע ואוי ואבוי אם חלילה הצנחן יוצא מהפריים.

דפני מורלי וגל פלד מרחפים(צילום: אורי לוין)

כמו בהתעמלות, מדובר בענף מאוד פדנטי כשכל תזוזה לא נכונה כמו ברכיים כפופות, אצבעות לא מתוחות או אפילו פנים חתומות ללא חיוך, פוגעת בציון. בימים אלו מתכוננים מורלי ופלד לאליפות הלאומית של צרפת שתיערך ביולי ומיד לאחריה באוגוסט יתחרו באליפות העולם ואליפות אירופה בצ'כיה.

גילית את הספורט רק לפני שנתיים, איך את מסבירה שההתקדמות שלך כל-כך מטאורית?

"קודם כל אני מאוד תחרותית, זה בדם שלי. כשאני רוצה משהו אני הופכת את העולם בשבילו. יש לי המון חסרונות בצניחה שבעיקר נובעים מחוסר ניסיון, בשנה שעברה הייתי עם 300 צניחות בתחרות, 500 צניחות פחות מהצנחנית עם הכי מעט צניחות מלבדי, ציפינו לסיים במקום האחרון, אבל ברגע שעקפנו קבוצה, היצר התחרותי שלי החל לפעול ועברנו עוד קבוצה ועוד קבוצה. האקרובטיקה היא יתרון גדול, אני מאוד גמישה ויודעת מה לעשות עם הגוף שלי. העניין הוא לעשות את האדפטציה לצניחה ולבצע את התרגילים עם המון רוח. בגלל שיש לי את היתרון הגופני, אני סוגרת פערים מהר יותר מאדם רגיל".

התקדמות מטאורית. מורלי בפעולה(צילום: אורי לוין)

"דפני היא ספורטאית מצוינת עם פוטנציאל ענק", מאשר אריק קפלן, יו"ר התאחדות "אילת", הגוף האמון על ענפי הספורט הלא אולימפיים, "מדהים לראות את ההישגים הנהדרים אליהם הגיעה בתוך זמן קצר".

לא פשוט לקיים שגרת אימונים של צנחן. אם שחיין קם בבוקר, ניגש לבריכה ומתחיל לשחות, ורץ יוצא פשוט לרוץ, צנחן זקוק להעלות מטוס לאוויר כדי לערוך אימון, לא ממש פרוצדורה פשוטה.

לכל אימון דרוש מטוס. מורלי ופלד(צילום: ישראל מובשוביץ)

בישראל רוב הצניחות הן צניחות חווייתיות של אנשים המתנסים בתחום באופן חד פעמי. לא תמיד יש מקום גם לצנחנים מקצועיים. מורלי המתאמנת במועדון "פראדייב" בחוף הבונים, עורכת כיום יום אימונים מרוכז אחד בשבוע כשהשאיפה היא לקראת הקיץ לעלות לשני ימי אימונים בשבוע. כמובן שבסיום של כל צניחה, צריך לקפל את הציוד, ולהכין אותו לקראת הצניחה הבאה. בארץ הממוצע הוא לרוב 3-4 צניחות ביום אימונים מלא.

וכמובן שמדובר בעסק יקר מאוד, מורלי נהנית מתמיכה כלכלית מהתאחדות "אילת", מ"אתנה" - הגוף התומך בספורט הנשי בישראל, ממועדון הצניחה שלה ומתרומות שונות אך גם הסיוע הכספי לעולם איננו מספיק. "אנחנו מרוששים אבל עושים את זה באהבה", היא מסכמת.

מתכננת לעלות לשני ימי אימונים בשבוע. מורלי(צילום: ישראל מובשוביץ)

מה החלק בצניחה שאת הכי אוהבת?

"הנפילה החופשית. זה פשוט כמו לעוף, אין שום דבר שמחבר אותך לקרקע, אין דבר שתולה אותך באוויר. אתה לומד להטיס את עצמך".

יש לך עדיין פחד לפני צניחה?

"תמיד יש סוג של פחד. האמת היא שהוא לא מהצניחה עצמה אלא מהדברים לפני, למשל ששום דבר לא יקרה למטוס. הצניחה עצמה בכלל לא מפחידה אותי, אבל שנייה לפני שאני פותחת את המצנח, הגוף דרוך מאוד. בכל מקרה גם כשיש פחד זה לא פחד שאתה הולך למות חלילה. אחרי שאתה עושה את הקורס ומבין איך הכול עובד, אתה הרבה יותר רגוע".

"זה כמו לעוף". מורלי עם פלד(צילום: אורי לוין)

גם הסביבה שלך רגועה?

"בסך הכל כן. כשהתחלתי לצנוח, אמא שלי אמרה 'איזה עוד שיגעון תביאי הביתה?'. אבא שלי זורם עם העניינים שלי, אבל הם לא יותר מדי מעורבים, אוהבים את זה מרחוק".

גם כשהיא לא צונחת, מורלי נמצאת לרוב בגבהים הזרים לאדם ממוצע. היא עובדת עם קרקסים בתרגילים המתרכזים באקרובטיקה אווירית כמו טרפזים למיניהם ומופיעה בהצגות ילדים המשלבות פעלולים גופניים. "אני מתעסקת כל הזמן בלעוף", היא אומרת, "הגובה נותן לי תחושה מעולה. בצניחה חופשית הגובה הוא פשוט סוריאליסטי, זה משהו שלא נתפס במוח שאתה קופץ לתוך כזה גובה, אם תעמוד על מגדל זה יראה לך יותר מוחשי מאשר לקפוץ ממטוס".

מורלי: "זה מה שאני רוצה לעשות כל החיים"(צילום: גאטו מזארינה)

עד איזה גיל את מתכוונת להמשיך לצנוח?

"עד סוף חיי, זה מה שאני רוצה לעשות כל החיים. הגוף שלי נברא מאוד גמיש וחזק, אני מתחזקת אותו טוב ואני מאמינה שאוכל להמשיך עם זה הרבה זמן. חוץ מזה - באוויר הכל יותר קל".

לפנייה לכתב: deuel@012.net.il