ניצול השואה המבוגר בעולם: "הסוד למעלה"
בגיל 110 הפך ישראל קרישטל מחיפה לניצול המבוגר ביותר ששרד את מחנות ההשמדה. אחרי שניצח את הנאצים הוא התחתן בשנית וכיום יש לו תשעה נכדים ו-23 נינים: "כל שנה שאני חי זו מתנה". כישרון הכנת ממתקים סייע לו בהימלטות מחרב המוות. "הוא הכין מתוקים לחגיגות הגרמנים", סיפרה בתו
"בתקופת השואה לא הייתי בן אדם, לפרה כבר היה יותר טוב". בספטמבר האחרון מלאו לישראל קרישטל 110 שנים. לאחר שבפברואר הלכה לעולמה הפסנתרנית אליס הרץ-זומר בגיל 110, הפך קרישטל מחיפה לניצול השואה המבוגר ביותר בעולם. מה הסוד שלו לאריכות ימים אחרי שתי מלחמות עולם ואובדן כל משפחתו בשואה? לדבריו, "הסוד הוא למעלה, אצל אלוהים".
השבוע בביתו נזכר קרישטל כיצד המקצוע שלו, ייצור סוכריות, הציל אותו בגטו: "זה היה החיים. אלה שישבו למעלה אהבו את הסוכריות. אפילו עכשיו הייתי שמח להכין סוכריות".
נראה שעבור קרישטל, האופטימיות האינסופית היא לפחות חלק מהסוד לחיים ארוכים, לצד אהבתו להכנת שוקולד וסוכריות. קרישטל נולד שבוע לפני ראש השנה העברי ב-1903 בעיירה ז'רנוב שבפולין, סמוך לגבול הרוסי. הוא היה אחד משבעה אחים במשפחה, אבל עם השנים הם נותרו ארבעה לאחר שחלקם מתו בילדותם.
בתו של ישראל, שולה קופרשטוך (62), סיפרה: "אביו של אבי הקפיד להעיר אותם מוקדם, בארבע לפנות בוקר, כדי ללמד אותם את האלף-בית ותורה, ואחר כך אבי היה הולך לחיידר. מחוץ לבית היו להם פרות ותרנגולות והם היו דגים דגים להנאתם - תחביב שאבא שלי המשיך לטפח גם בארץ".
כשישראל היה בן 7 נפטרה אמו וכשהחלה מלחמת העולם הראשונה, אז היה בן 11, נלקח אביו לשירות בצבא הרוסי. מאחר שנשאר לבד הלך ישראל לחיות עם דודיו, שגרו גם הם סמוך לגבול הרוסי, ועבד אצלם קשה ברפת ובלול. "הוא סיפר לי שבגלל שגרו קרוב לגבול", סיפרה שולה, "המשפחה, כדי להתפרנס, הייתה דואגת ללחם ולמשקאות עבור הרוסים תמורת כסף. זה לא היה חוקי, אבל אבי שימש בלדר, היה עובר את הגבול כדי למלא את המשימה הזו".
שולה אמרה עוד כי "עד גיל 15 הוא חי שם ועבד את הקרקע, גידל את הפרות ואת התרנגולות. ב-1918, כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, חזר אביו הביתה ללודז', וכעבור שנה נפטר ממחלת הטיפוס. אבי נשאר נער יתום והרגיש שהוא חייב לדאוג לעצמו. דוד אחר שלו עסק בייצור סוכריות ואבי הלך ללמוד ממנו את רזי המקצוע. בהמשך הוציא דיפלומת מומחה בייצור ממתקים ושוקולד והקים בעיר לודז' מפעל ממתקים מצליח משלו".
ב-1922 התחתן ישראל עם פייגה ובהמשך נולדו להם שני בנים. כשנכנסו הנאצים לפולין ב-1939 נתחם הגטו בלודז'. תחילה ישראל עוד עבד וייצר סוכריות בתחומי הגטו אבל עם הזמן חלו הגבלות של חומרי הגלם, הגרמנים שלטו וישראל יכול היה להפעיל את המפעל רק בסתר. בהמשך עבד תחת חסותם של הגרמנים שדאגו לו לכמה עבודות, כולל עבודת אדמה שבה התמחה כשהיה ילד בתקופת מגוריו אצל דודיו בגבול הרוסי.
במהלך החיים בגטו נפטרו שני בניו ממחלות בגילים 8 ו-10. מה שהגן במעט על ישראל ואשתו בגטו ברוב התקופה, היה כישרון הכנת הממתקים. "הגרמנים חגגו ימי הולדת ונישואים ואבי היה זה שהכין להם את כל דברי המתיקה", סיפרה שולה, "זה היה הקרש להצלת חיים כי בזכות הממתקים היה אבי חיוני בגטו ולכן הוא לא נשלח למחנות - אלא רק לקראת הסוף. אצל הגרמנים ימי הולדת הם אירוע, לכן הממתקים והשוקולדים היו הכרחיים בחגיגותיהם. ייצור הממתקים של אבי סיפק את צורכיהם ולכן בהתחלה שמרו עליו ואף היו משיגים לו את חומרי הגלם".
ישראל ואשתו נותרו בגטו ובמאי 1944 נשלחו לאושוויץ בטרנספר שהיה בין האחרונים. באושוויץ שהו השניים עשרה חודשים, שבמהלכם הופרדו מאחר שחלה הפרדה בין גברים ונשים. הם נשלחו שניהם למחנות עבודה והוצעדו בצעדות המוות. ישראל שקל אז 37 קילוגרם בלבד. בצעדת המוות היו אלה הרוסים ששחררו את היהודים מידי הגרמנים וכך נחלץ ישראל מאסון, אבל גורלה של פייגה אשתו היה טראגי, והיא נספתה.
גם לאחר שהמלחמה כבר הייתה מאחוריהם, לא חייכו החיים אל ישראל ובת שבע: לדברי שולה, "לאחר שהוריי התחתנו, נולד להם בן, דוד, הוא קיבל את החיסון שנתנו לתינוקות, וזה גרם למותו, בגיל חודש בלבד". הבן הנוסף חיים, שמתגורר כיום ביסוד המעלה, נולד לזוג ב-1948. כעבור שנתיים, ב-1 במאי 1950, עלתה המשפחה ארצה באוניית קוממיות, שעגנה בחיפה. כעבור שנה, ב-1951, נולדה שולה.
בארבע שנותיו הראשונות בארץ עבד ישראל בביתו בייצור ממתקים וסוכריות, שאותם מכר בקיוסקים. הגלגול השלישי של מפעל הממתקים של ישראל כבר היה ארץ-ישראלי: ב-1955 הקים את המפעל לסוכריות "סוכריות קרישטל" ברחוב שיבת ציון שבמבואות שכונת הדר, שהיה פעיל עד 1971, אז פרש ישראל מעבודתו. הוא נזכר במפעל ומספר: "עשיתי שמפעל הסוכריות יהיה טוב. השקעתי והייתי מבסוט". אשתו השנייה, בת שבע, נפטרה לפני 20 שנה בגיל 70, שנה לאחר שלקתה באירוע מוחי.
"אבא נותן לי כוח"
"הוא גאה במקצוע שלו, ואם יש משהו שהוא מתגעגע אליו", אמרה שולה, "זה לייצר סוכריות. אנחנו עדיין מייצרים ממתקים מדי פעם לפני ט"ו בשבט – תפוזים עם קליפות של שוקולד. יש לאבא שלי תחביב נוסף, שאותו הוא המשיך לטפח עד לפני שנתיים-שלוש, והוא לייצר יין בעצמו".
היום ישראל, אב לשניים, הוא סב לתשעה נכדים ול-23 נינים. בבית בכרמל הוא מתנייד בעזרת הליכון ומחוצה לו על ידי כיסא גלגלים ומטפלת. "בשנתיים האחרונות שמיעתו וראייתו מידרדרות", העידה שולה, "אבל הוא מקבל הכול באהבה ואין לו טענות. הוא אומר לי 'כל שנה שאני חי זו מתנה'".
לדברי שולה, תכונותיו הבולטות ביותר של אביה הן "החיוניות שלו והרצון שלו לעשות הכול לבד גם כשהוא יודע שהוא לא יכול. הוא צלול ואופטימי. שכלתי בעל לפני שנה לאחר שחלה בסרטן הלבלב, והוא היה כמו בן לאבי. אבל אבא שלי נותן לי כוח".
מה הסוד של אביך לחיים ארוכים?
"שואלים אותו את השאלה הזו, כולל גם באירוע הגימלאידה, שבו הוא משתתף כל שנה, ושבמסגרתו מתקיים מפגש של בני ה-100 פלוס, שם הוא זקן המשתתפים. הוא עונה: 'אין סודות', אבל תמיד מצביע באצבע לכיוון השמיים ואומר שזה הכול בידי הקדוש ברוך הוא ולא משהו ששייך לו, שאין לו בלעדיות על
הגיל שלו - זה מלמעלה. אבי אדם דתי, שומר מצוות ומתפלל כל בוקר. הוא גם אומר 'אם היה סוד כזה, הרי שסוד אסור לגלות, אז איך אתם מצפים שאגלה לכם את הסוד?'".
אבל שולה מנסה בכל זאת לפצח את סוד אריכות הימים של אביה, ואומרת: "מה שמחזיק אותו שנים רבות לדעתי, זו האופטימיות. הראייה שלו היא כזו, שגם במצב קשה - יש יותר קשה, וכשהמצב טוב - אין גבול לטוב. כשקורה משהו רע, הוא תמיד אומר 'יכול להיות יותר גרוע, אז בואו נודה על מה שיש'. תמיד כשהמצב קשה, הוא מסתכל לקושי בפנים, הוא לא מתעלם ממנו, אבל גם לא מתכופף מולו. הוא מקבל את הקושי כעובדה ומשתדל להתגבר עליו. הוא לא כועס, לא עושה חשבונות ולא מתמרמר. הוא אומר שזה מה שיש ועם זה ננצח, והוא מאמין שעל כל קושי ועל כל בעיה אפשר להתגבר".
לפנייה לכתב/ת 
