עדות מתוך "ילדי המלחמה 1944-1948"
"בשבועות הראשונים לכיבוש, ראיתי את היהודים מוכים, נעשקים, נאנסים, נורים - נפרדתי מהחברות שלי והפסקתי לדבר עם בני אדם. בקנאות אינסופית פניתי ללמוד את השפה הגרמנית. ימים תמימים, לילות שלמים, קראתי, כתבתי, דיקלמתי שירים ודיברתי אל עצמי בגרמנית"
כמיליון ילדים יהודים חיו בפולין לפני השואה. אחריה נשארו מהם בחיים כחמשת אלפים בלבד. באוגוסט 1944, מיד לאחר השחרור מן הכיבוש הגרמני בידי הצבא האדום, נוסדה בלובלין הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית של פולין. משימתה הראשונה היתה איסוף תעודות וגביית עדויות, מתוך הכרה בצורך הדחוף בתיאור מפורט של האירועים הנוגעים להשמדת היהודים בפולין.
עד מהרה ניסחה הוועדה שאלון מקיף לגביית עדויות, סמוך מאוד לאחר התרחשות האירועים, שעה שהזיכרון עדיין היה טרי, ראשוני. בכל מקום בפולין שנמצא בו ריכוז של יהודים, החלו נציגי הוועדה - ובהם היסטוריונים, משפטנים וחוקרי ספרות - לערוך ראיונות גם עם הפגיעים והשבריריים ביותר, התמימים ביותר, בקרב היהודים שנשארו בחיים: הילדים.
שַרְלוֹטֶה פֶּרְלְמוּטֶר, נולדה ב 192- או ב-1930
הוועדה ההיסטורית היהודית בוורשה
פֶּרְלְמוּטֶר ח' - לוֹקַץ'. בת 17.
כשראיתי את הבַּכְּחָנַלְיָה השחורה בעיירה שלנו, בשבועות הראשונים לכיבוש, את היהודים מוכים, נעשקים, נאנסים, נורים - נפרדתי מהחברות שלי והפסקתי לדבר עם בני אדם. בקנאות אינסופית פניתי ללמוד את השפה הגרמנית. ימים תמימים, לילות שלמים, קראתי, כתבתי, דיקלמתי שירים ודיברתי אל עצמי בגרמנית.
לפעמים הייתי מצטדקת כמו בפני "איזה" מפקד, לפעמים הייתי מתחפשת בעצמי למפקד גרמני, לזַ'נְדַרְם וכדומה.
ההורים שלי, אחותי הבכורה ואחי סבלו ממני מאוד. אחרי ארבעה חודשי לימוד יצאתי לדרך עם מזוודה קטנה מלוֹקַץ' ונפרדתי ב"בושה" מכל יקירַי, (מילים לא ברורות) עיירת הולדתי המחשיכה. מכונית גרמנית עברה. הרמתי בחוצפה את היד:
- עצור!
המכונית נעמדה במקום, וגרמני אחד צעק:
- מי את?
- גרמנייה!
- איך קוראים לך?
- שַרְלוֹטֶה!
- מאיפה את?
- מאין ולאן - לכאן! - אני צריכה להגיע מייד ללוּצְק!
גרמני אחד עיווה את הפנים. הנהג צעק:
- עלִי!
בנסיעה סיפרתי להם את הטרגדיה של ההורים שלי. איך נרצחו בידי פושעים. היא עצמה נמלטה דרך החלון. כבר 8 ימים היא נודדת מגרמניה, ב"אוקראינה הגסה", ועוד לא מצאה מקום.
הטוב שבהם חמל עלי והציע לי לנסוע איתו, לעבוד אצלו בבית. לשרת שני אנשים - וזהו. ושם מצאתי מקום.
כשהעיר החלה לדמם, כשלוֹקַץ' חוסלה, כשאחיותי ואחַי לחמו בגבורה במשך שבועיים, נוצחו והושלכו לסְטיר - קוננתי על מר גורלי באמתלה של כאב שיניים. עבדתי אצלם עד שברחו מהעיר ואיתם.
לא היו לה עוד מילים. היא בכתה.
"ילדי המלחמה 1948-1944 - ילדים מספרים על השואה" (פרוטוקולים של ראיונות שערכה הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין). עורך: חנן אלשטיין. תרגמו: ענת זיידמן (פולנית), בני מר (יידיש), חנן אלשטיין (גרמנית), פטר קריקסונוב (רוסית). הוצאת "ספרי עליית הגג • ידיעות ספרים". 389 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
