"מתחת היה הר געש המאיים לכלות את שנינו"
מערכת יחסים מיוחדת וקרובה, הובילה את המחזאי דורון ש' עטר לכתוב ביחד עם אמו רומה את סיפור הישרדותה האישי. "למרות שניסיתי למנוע ממנו את מה שהשואה הותירה בי, הוא בכל זאת ספג את זה", היא מספרת, והוא מוסיף: "הזוועות שעברה עיצבו אותה - ובצורה עקיפה גם אותי". ראיון משותף
פסקה זו, הלקוחה מחלק מוקדם של הספר "מה שהזמן והעצב הותירו" (הוצאת יד ושם), מסמלת היטב את דמותה של המספרת ואת המהלך הרגשי של הספר כולו. זהו ספר מיוחד במינו - שיתוף פעולה של אם ובנה. האם היא רומה נוטקביץ' בן-עטר, שנולדה בוורשה ב-1926, היחידה מבני משפחתה ששרדה את השואה, ובנה הוא דורון ש' בן-עטר, מחזאי ופרופסור להיסטוריה אמריקנית המתגורר בארצות הברית. הספר מגולל את קורותיה של רומה מילדותה, את זוועות המלחמה, ונחתם במעבר למחנה עקורים בברלין, משם עלתה לארץ עם קום מדינת ישראל.
"אמי לא החליטה לכתוב ספר", מבאר דורון בן-עטר בשיחה עמו. "בימים הקשים של האינתיפאדה השנייה וגילויי האנטישמיות בעולם, היא החלה לכתוב מעין יומן אישי ששילב סיפור אוטוביוגרפי עם תגובות לאירועים ולהיסטוריה משפחתית. באחד מביקורי בארץ ראיתי את היומן שכתבה. התחלתי לקרוא אותו והחלטתי להפוך אותו לספר. עבדנו על הכול במשותף", הוא מוסיף. "קראתי ובחנתי את זיכרונות אמי ויצרתי נרטיב כרונולוגי. היא בדקה כל פרט ופרט, ועבדנו על הספר באינטנסיביות".
"בלעדי דורון לא היה ספר", מסבירה רומה בן-עטר בשיחה עמה ממושבה בכפר שמריהו. "אני לא התכוונתי לכתוב ספר, ויותר מזה - לא רציתי לכתוב. אבל כיוון שאני מתבגרת והילדים והנכדים רצו לדעת מה עברתי אז כתבתי בשבילם. דורון ראה מה כתבתי וחשב שזה צריך להיות ספר, אז הוא עבד על הטקסט, תרגם אותו לאנגלית, ולבסוף הספר ראה אור בארה"ב (עתה רואה אור הספר בתרגום לעברית של סמדר מילוא. י.ש.).
" אני מבינה היום שבמשך שנים ניסיתי להתגבר על הקושי שלי על ידי שתיקה, וזה לא פתר את הבעיה. עכשיו יש לי תחושה שאני תורמת משהו, גם אם זה רק מבחינת מידע עובדתי, על מה שקרה באותה תקופה".
היסטוריה של פצע אישי
לא בכדי נקרא הספר "מה שהזמן והעצב הותירו", כיוון שהוא אינו עוסק רק בתיעוד חייה של רומה במהלך השואה, אלא גם בהשפעה הכבדה מנשוא של המאורעות הללו עליה, כמי ששרדה את הזוועות - וגם על ילדיה, כפי שנמסר בפתח דבר: "היא סיפרה לנו גרסה מקוצרת ונקייה של מה שהיא עברה, אבל קטעי הסיפורים היו מפחידים מדי עבורנו ולא יכולנו להכילם". המצב המורכב הזה של אי יכולת תמידי וקושי רב מעצים את חוויית הקריאה בספר, שכמו פותחת צוהר פרטי ומצמרר הנוגע לא רק בהיסטוריה הכואבת, אלא גם בפצעים האישיים.
"הספר למעשה הוא סידרה של דיאלוגים", מציין דורון, "דיאלוג בין אמי האישה הבוגרת, לנערה בת העשרה שעברה את החוויות. דיאלוג בין הניצולה ומשפחתה שלא שרדה את הגטו, טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ. דיאלוג בין האם שעברה את המאורעות, ובין בנה שגדל בבית שבו ניסו לא להקשות עליו עם השואה. דיאלוג בין אישה בוגרת והיסטוריון אנליטי. דיאלוג בין דור הניצולים וילדיהם, שמנסים למצוא תוכן ומשמעות במה שעבר על הוריהם".
כיצד הסתדרו ביניהם ההיסטוריון שבך והבן שאתה, בזמן העבודה על הספר?
"כתבתי את הספר כבן אוהב. זה מה שאני, ואני בטוח שכל מילה בספר מעידה על כך. אבל כדי שהספר יהיה בעל ערך מעבר לסיפורי משפחה, התייחסתי אל החומר כתעודה היסטורית בעייתית. כהיסטוריון אני כמובן מודע לבעייתיות של הסתמכות על הזיכרון האנושי. היסטוריונים אינם מרבים להסתמך על ספרי זיכרונות, משום שאלו נוטים לסנטימנטליות ולאי דיוקים, הנובעים מהמדיום הסובייקטיבי ומהרצון להעביר תמונה אישית מסוימת.
"בנוסף, אי דיוקים בספרים על השואה מזינים את המכחישים שמחפשים דוגמאות להוכיח שהשואה היא שקר יהודי ציני. החלטנו מראש לנסות לא ליפול למלכודות האוטוביוגרפיות האלו.
"נמנענו משימוש בתיאורים בומבסטיים ונקטנו באנדרסטייטמנט כמה שרק אפשר. כמו כן, בדקתי כל פרט שנכתב, כנגד התיעוד ההיסטורי. אני חייב לציין כאן את תרומתו המופלאה של יונתן ברזילי מ'יד ושם' שטרח ומצא סימוכין היסטוריים נוספים".
כהיסטוריון, מה החשיבות שיש לעדויות מסוג זה?
"מרבית ההיסטוריונים אינם משתמשים בזיכרונות הניצולים כאשר הם מנתחים את השואה. חנה ארנדט, למשל, התייחסה בבוז לניצולים שהעידו במשפט אייכמן, ומרבית ההיסטוריונים הולכים בעקבותיה. אבל אני מאמין שזה ישתנה, משום שזיכרונות הניצולים יצרו ויוצרים מסה של נרטיבים שמוסיפים את הגון האנושי לפתרון הסופי. נכון, ספרי זיכרונות אינם אובייקטיביים, אבל תעודות היסטוריות ומסמכים נכתבו גם כן על ידי אנשים ומזווית ראייתם, וגם הם אינם אובייקטיביים.
"היסטוריונים טובים כמו שאול פרידלנדר, מצליחים לשלב בין הממד הממסדי שבא ליד ביטוי בתעודות, לבין הממד האישי שבו אין תחליף לעדות הניצולים".
רומה מוסיפה כי מבחינתה היא סיפרה את כל מה שיכולה לספר, מבלי לחשוב על האספקטים שבנה התייחס אליהם. "סיפרתי די הרבה דברים אישיים", היא מציינת. "ולא מפריע לי שעכשיו כולם יכולים לקרוא את הדברים האלו. ייתכן שזו פונקציה של גיל. אני בת 87, ולא אכפת לי מהדברים האישיים. אין לזה משמעות. אבל אני מקווה שכן תהיה לזה משמעות עבור הדורות הבאים".
קריסת עולם דרך זוג עיניים
"מה שהזמן והעצב הותירו" הוא תיאור עוצמתי, מכאיב ומרתק לקריאה. רומה בן-עטר הייתה עדה לפרעות גטו ורשה ולמרד שהתחולל בגטו. היא היתה במחנות הריכוז וההשמדה מיידנק, אושוויץ-בירקנאו ורוונסבריק, ולצד אובדנה הפרטי מוצגת קריסתו של עולם שלם, והמאבק הבלתי פוסק שלה לשרוד. כאשר הגיעה למחנה העקורים בברלין ב-1946, לא הסכימה לעלות לישראל משום שהבריטים כלאו את העולים הלא-חוקיים והיא לא יכלה לסבול את המחשבה על כלא נוסף. כאשר המנדט הוסר, עלתה ארצה והתגייסה לצבא.
"תמיד הרגשתי שאני לא שייכת לכלום ושהמציאות זרה לי", מבארת רומה. "עם העלייה ארצה עשיתי סוויץ' - התגייסתי לצבא והיו לי חברים 'תוצרת הארץ', ידעתי קצת עברית וניסיתי מאוד להשתלב. רציתי להיות ישראלית, לא רציתי להיות ניצולת שואה. זו היתה התנגדות לכל מה שקרה, לכל העבר שלי. כיום אני מרגישה מאוד ישראלית ואוהבת את המדינה שיקרה לי. אני חיה אותה, ואני אוהבת את השירים שלה ואת הנופים. אני לא אוהבת את הפוליטיקה, אבל בארץ אף אחד לא אוהב פוליטיקה".
רומה הקימה בית בישראל, נישאה והולידה שני ילדים. היא ניהלה את מחלקת הקליטה של ויצ"ו, ועל אף אורח חיים שניתן לכנותו נורמטיבי היא מציינת שהעבר לא באמת עובר. "התמונות של הגטו קיימות כל הזמן, והן בלתי נסבלות. שמתי לב שאם אני נמצאת עם ניצולי שואה - מה שלא קורה הרבה - אנחנו תמיד מגיעים לדבר על השואה, זה תמיד נוכח. באיזשהו מקום אני בנאדם חצוי שחי בהווה, אבל גם בעבר. יש לי חברה שהיינו יחד באושוויץ ובירקנאו, עבדנו על יד אותו שולחן ממש. כשאני נמצאת איתה יש לי תחושה של נחת, שאני לא צריכה להעמיד פנים, שהכל ידוע. במובן מסוים זאת נוחות שלא יכולה להיות עם אנשים אחרים".
נדמה שצריכה להתנהל מערכת יחסים מאוד מיוחדת בין אם לבנה בשביל לכתוב כזה ספר.
"דורון חש אותי מאוד, תמיד זה היה כך. למרות שניסיתי למנוע ממנו את מה שהשואה הותירה בי, הוא בכל זאת ספג את זה, אני לא יודעת איך. מערכת היחסים שלנו תמיד היתה יוצאת מן הכלל. היא כוללת הרבה הבנה, ואולי זאת מתרחשת מפני ששנינו אנשים אמוציונאליים ואינטנסיביים. אני מניחה שזה תרם בעבודה על הספר".
אחרי שנים של שתיקה, איך הרגשת לשבת ולכתוב את הסיפור שלך?
"לא הייתי פה בכלל. הייתי במציאות אחרת. הדחקתי את כל זה הרבה מאוד שנים,
ואז חווייתי פתאום את הכול בצורה חזקה - וזה היה לי קשה מאוד. זאת תקופה שקשה לי להיזכר בה, ולפתע הכל היה חי כל כך. בנוסף, מעשה הכתיבה היה הודאה באובדן. גם שנים אחרי, הייתי הולכת ברחוב וחושבת שאולי אפגוש מישהו מהם, מבני משפחתי שלא שרדו.
"באיזשהו מקום כל הזמן חיכיתי שזה יקרה, והכתיבה היתה במידה רבה קבלה של המציאות - שזה לא יכול לקרות. הקבלה של המציאות היתה גם במובן שהחיים, בסופו של דבר, חזקים יותר מהכל. אחרי כתיבת הספר, אני יכולה יותר לדבר על מה שקרה לי. למשל, הנינה שלי בכיתה ד' רצתה שאבוא לדבר בבית ספר על השואה. פעם לא הייתי מסכימה, והיום אני חושבת שאני צריכה ללכת ולדבר עם הילדים".
"מהרגע שהתחלנו לעבוד על הספר ידעתי שזה הספר הכי חשוב שאי פעם אכתוב", מסכם דורון את החוויה. "אני היסטוריון ומחזאי. פרסמתי ספרים, כתבתי מאמרים, ומחזות שלי הופקו ומופקים בעולם. אבל שום דבר שעשיתי לא נגע ללבי כמו כתיבת הספר עם אמי. הזוועות שעברה עיצבו אותה - ובצורה עקיפה עיצבו גם אותי. הספר הוא אוטוביוגרפי עבור שנינו, למרות שכמובן אסור להשוות בין מה שעבר עליה לבין העולם המפונק שבו גדלתי. ובכל זאת, תמיד היה מתחת איזה הר געש נוראי המאיים להתפרץ ולכלות גם אותי".
