אתם עשיתם מהם גיבורי תרבות
הם מתפלספים, מהגגים את עצמם לדעת ומספרים בפירוט שלא היו כמותו מאז מצעד יום העצמאות על מקורות ההשראה וחומרי הגלם. מה יש לשפים לומר כל הזמן שכל כך חשוב? אל תשאלו את אריאנה מלמד
עוד מתכונים בערוץ האוכל:
על המסעדה דווקא כן שמעתי ואפילו ראיתי אותה מבחוץ בביקורים קודמים. חתיכת היסטוריה צרפתית בת מאתיים ויותר. פה ישבו נפוליאון וז'וזפין וחיככו ברכיים לפני שהתחתנו, פה - ממש מחוץ לאולם הסעודה המרכזי בבנין נשוא הפנים בפאלה רויאל - נערף הראש הראשון בפקודת היעקובינים ימח שמם.
פלובר ופרוסט כתבו כאן, סארטר ובובואר ישבו כאן - ואני לא העליתי בדעתי לשלם 300 דולר עבור ארוחה בהיכל הזה. 500, עדכן אהרוני ושיכנע: פעם אחת בחיים. נכנעתי. אהרוני טלפן לפאריז והזמין מקומות, כי לי לא היה סיכוי: רשימת המתנה של שלושה חודשים, ואותו הכיר השף, הגי מארטן הזה, עם שלושת כוכבי המישלן הזוהרים למרחקים.
הגענו, והיה - איך לומר זאת? גרוע ברמות קיצוניות. לאפריטיף ביקשנו וודקה ממש טובה ופופולרית, והיתה רק פינלנדיה מגעילה. פושרת. בכוסות מים. איכס. טוניק, לימון, קרח? אין טוניק והקרח נגמר.
מנה ראשונה: סרטים קטנים על צדפות מחוממות שאי אפשר היה אפילו במאמצים גדולים להתייחס אליהן כאל מזון. עיקרית: ברווז בתבלינים מתוקים, הל וקינמון ואניס ווניל, מנה לשניים שהגיעה ברוב טקס בפעמון הכסף, אבל הברווזון היה זערער עד אימה ומאד נא מבפנים. החזרנו. הגיע שוב, עם טקסים וקידות: נא. החזרנו, נחושים ליהנות לבסוף, ולגמנו יין סנסר מדהים, מהטובים ששתינו בחיינו. הגיע ברווז - אותו עוף עצמו - שהפעםהיה עשוי מבפנים ויבש כמדבר מבחוץ. לעסנו. שתקנו.
מנה אחרונה? עוגת סאבויה מסורתית או בעברית: עוגת חנק צה"לית תקנית עם קצת פיסטוקים וחתיכות משמשים מיובשים בצד. 527 דולר, לא כולל תשר. שתקנו הרבה באותו ערב ולבסוף הלכנו לישון.
בשתיים בלילה מעיר אותי הבחור עם מרפק בצלעי: "רעב", הוא נוהם. התלבשנו, לקחנו מונית ונסענו ל"פייה דה קושון", מוסד ותיק בן 400 בלי שום שף מעוטר ומכופתר, עם אוכל כפרי משובח ופירות ים מן הטובים בעולם. חכו, זה לא מוסר ההשכל: יש המשך לסיפור, והוא יבוא רק אחרי שאחפור לכם קצת, כי גבירותי ורבותי הסועדים וצופי הטלוויזיה - אנחנו נתונים בעיצומה של מכה תרבותית קשה.
החיים ברוטב שמן כמהין
בטלוויזיה מתחרש ישראבלוף מן הגרועים שידענו, בה כל חובב עגבניות או חייכן שניהל מסעדה או שתיים נישא על כפיים ומוכתר לשף-גיבור-תרבות מן המעלה הראשונה, זוכה לזמן מסך בפריים טיים כאילו באמת נגמרו הדברים שאפשר לדבר עליהם חוץ מחנקן נוזלי ואיך נעשה איתו ספגטי, אבל מדלעת ולבסוף, כשמשהו משתבש לו, מודיעים על זה במהדורה המרכזית בחדשות.
רפאל נסגרה. לא, לא רפא"ל איפה שמייצרים אמצעי לחימה במיליארדים. רפאל המסעדה. של השף רפי כהן, שכאילו כולם אמורים לדעת בדיוק מיהו ומהו.
המכה הזאת התחילה בתוכניות בישול פשוטות וחביבות בהן הצרה היחידה היתה דחיפת מוצרים ומכשירים אל מרכז המסך על מנת שתיקנו כאלה, כאילו שרק הסכין המנצנצת מן המרקע או מעבד המזון הנוהם במטבח המפונפן שגם אותו אתם אמורים לקנות – כאילו רק כל אלה יעשו את העבודה.
בביתי אשר בקיבוץ, במטבחון זערורי מהפיפטיז, עם איבה גדולה למכשירים חשמליים, הפקתי ארוחות כפריות-צרפתיות ופרסיות-קלאסיות ואיטלקיות-טוסקניות וסיניות בנוסח סצ'ואן לעשרות סועדים, ומדי פעם הייתי מתעדכנת ולומדת משהו חדש עד שהתוכניות האלה הפכו לסוג של אריזה שהתוכן שלה הוא אנשים מוזרים נורא שמדברים בלי הפסקה בעברית איומה, עילגת ובלתי תקנית – בעיקר על עצמם. אוכל? אה, זה לא העניין. העניין הוא השף.
צחי בוקששתר ("התרווד הורוד", ז"ל), דיבר על מסעותיו בעולם. שגב משה דיבר על השולחנות הפרועים והמקושטים שהכין. אהרוני נסע לסין ועבר על פני כל דרך המשי ודיבר על איטריות וכופתאות (היה מגניב, בעיקר בגלל גידי גוב). אייל שני ("אוקיינוס", ז"ל וים של חובות) התחרע על עגבניות. חיים כהן, (קרן, ז"ל) ב-"שום, פלפל ושמן זית" הקטנה והמתוקה בערוץ הראשון, דיבר על נוסטלגיה לבית אמא-אבא-סבתא במרחב הטורקי-ים תיכוני-מזרחי.
ואז, כשנדמה היה שמיצינו, בדיוק אז כל העסק תפח למימדי ענק. אהרוני נפרד מכל המסעדות שלו ועדיין היה "שף מיתולוגי". אייל שני נהיה פילוסוף, רושפלד ("רושפלד, ז"ל) היה הסוציומט המוכשר להפליא שמנגן על מנדולינה (!) וגם רפי כהן, הילד המבריק של העולם הזה, שלזכותו ייאמר שדווקא בחר להתרחק מאורות הסטים והמצלמות.
כמוהם צמחו עוד כמה וכמה כאלה שהבליחו על המסכים כאורחים וכמלהטטים בתוכניות ובפרסומות. את מנת היתר שקיבלנו מכל ה-"מאסטר שף" ו-"משחקי השף" אנחנו עדיין אוכלים; קבוצה גדולה מדי של גברים זעופים נטולי נימוס טלוויזיוני או נסיון במדיום התובעני הזה התנחלה אצלכם בסלון, ואתם עשיתם מהם גיבורי תרבות. זה התחיל בקרב סכינים, שאחריה עלתה ובאה מאסטר שף מבוגרים. מאסטר שף ילדים הייתה גם היא ראויה לפריים טיים, ומשחקי הרעב הפנו את מקומם למשחקי השף והופ – סוגה עילית.
ובעודכם מכתירים מחדש את הישגי הציביליזציה העברית דרך שמן כמהין וכבד אווז, לא שמתם לב לכך שמזמן, על המסך שלכם, לא שמעתם שום דבר על ספר חדש, בקושי על הצגה חדשה, בשוליים - על סרט. וגם לא שמתם לב לכך שמצעד הבשלנים מלאי התקווה, אלה שלא יודעים כי לא יהיו שפים בתום התוכנית גם אם ינצחו – הם בסך הכל סטטיסטים עלובים לנוכח אנחות התשוקה שמיכל אנסקי מפיקה במגע עם פתיתים שמזכירים לה את הילדות ואייל שני בעגבניות ורושפלד בכלום כי הוא זועף וכולם מהגגים את עצמם לדעת וכולם משעממים עד אימה.
מאיר אדוני יושב על המסך שלכם ומהגג את עצמו לדעת, מושיק רוט סחב אתכם עד לגבעות החול של הים הצפוני כדי להושיב עליהן חתיכות של כבד אווז, ריבונו של עולם, ולספר לכם בפירוט שלא היה כמותו מאז מצעד יום העצמאות התשכ"ז, איך באה לו ההשראה לזה. ו"זה", תסלחו לי, זו תועבה.
כי בלב הפריים טיים, במקום הכי נחשק בטלויזיה המסחרית, ראיתם מהי "השראה" ועד כמה אפשר להיות פלצן ולא זפזפתם. מה ראיתם? מחווה לסלוודור דאלי, עאלק, אבל כזאת שאוכלים.
ומה אוכלים? "בוקה סופה". ככה קרא לזה האמן בעיני עצמו רוט, מלא תהילת שני הכוכבים שלו. ומעל הקונסטרוקציה ניצב איש גדול מימדים וחושב שהוא ענק רוחני ולכן הוא מפמפם את משנתו (מִשנַה? מה כבר הוא יודע לומר, לעשות או לחשוב מחוץ למתחם הנירוסטה התעשייתי שלו?), בלי מצע של תרבות קולינרית, בלי אמירה מעניינת על חומרים ומוצאם, בלי נסיון לבחון את תולדות תרבות המטבחים המקומיים, בלי ידע על כלום. במקרה הטוב, כל מה שיש לו להציע הוא, מסעדה שעובדת שני עשורים. במקרה השגור יותר, הוא פליט בעור שיניו מכל מיני מוסדות ז"ל.
אין להם באמת דבר חשוב לומר או להציע, במחילה מכבוד כולם. יש להם בדיוק דבר אחד שהם יודעים לעשות: ליצור תפריט שהקהל ינהר בהמוניו לטעום, ולהרוויח על הדרך כמה ג'ובות – בעיקר עבור השותף הבכיר במסעדה, שהימר עליהם ורוצה תמורה על ההשקעה בעיצוב, יחסי הציבור ובצילחות הבלתי מתקבל על הדעת.
לפעמים זה מסתייע ולפעמים זה לא. ואז נסגרות מסעדות שנחשבו מעולות אבל היו בלתי רווחיות או בלתי פופולריות בעליל. כרגע האופנה מחייבת צלחת עם 18 מרכיבים לפחות, שניים מהם פלחי צנונית דקיקים כשערה וטבעות צ'ילי דקיקות עוד יותר, אחד פרח – כובע הנזיר או לוונדר - ויחד עם 15 חבריהם ההזויים הם חולקים את שאריות היתרה בחשבון הבנק שלכם. ואתם באים בגלל שלשף קוראים מאיר אדוני. לא בגלל שאתם רעבים או בגלל שהיה לכם הכי טעים בעולם או בגלל שהתוודעתם לאיזו תרבות קולינרית חדשה ומפעימה. לא ולא.
בחזרה לגראנד וופור. המסעדה, שתיבדל לחיים ארוכים, נוסדה ב-1784. גי מארטן עדיין שם, מאז 1984. הוא התרחב בינתיים לעוד מיזמים ובמקביל איבד אחד מכוכבי המישלן שלו, ולא תעזור לו תוכנית הטלוויזיה שלו וגם לא חברותו במסדר לגיון הכבוד הצרפתי כדי להחזירם. בצרפת, מולדת הקולינריה המפונפנת והמופלאה והמוגזמת, יש בפריים טיים כל מיני תוכניות תרבות. בערוצי נישה, שפים. זה הסדר הנכון.
יש סוף טוב לסיפור על הארוחה הרעה שעלתה 527 דולר. למחרת הפיאסקו אהרוני התקשר לשאול איך היה. חרא, אמרתי לו והוא כמעט התעלף. לא נכון, צעק לי באוזניים. צריך חוויה מתקנת. בשבת אני מגיע לפאריז, את מצטרפת לשלוחן שלנו. כושר השכנוע של אהרוני הוא מן המפורסמות: שוב נכנעתי, והפעם אני מודה לו.
כי כשגי מארטן ידע מראש שאהרוני ושות' מגיעים, לא היתה שום פאשלה. להיפך: היו קיפודי ים מעוטרים בקוויאר אוסייטר אפל כלילה ואני נהמתי בעונג: היה פילה של טלה רך כחמאה והיו מדליונים של שקדי עגל מופלאים בשמפניה והיו קינוחים ענוגים כענני נוצה ופראיים כאריות וטס גבינות מרהיב וקוניאק בן 50, והיינו שש נפשות ואכלנו כל מה שזרם מן המטבח, עוד ועוד, ושילמנו? ניחשתם. 500 דולר.
