"העיניים הכחולות שלו נחרתו לי בזיכרון". הלוחמת שחיסלה מחבל לצד אבי החייל שנהרג
נתנאל יהלומי הספיק לירות 23 כדורים על המחבלים בגבול מצרים. רב"ט ש' הסתערה, אבל אותו כבר לא יכלה להציל. לקראת יום הזיכרון, הלוחמת שקיבלה צל"ש חזרה למקום התקרית יחד עם אביו ומפקדו. "בזכות נתנאל נמנע אירוע גדול יותר", היא נזכרה, והאב השכול סיפר: "יש קשר דם עם החברים שלו". היום ב"ידיעות אחרונות": שיר שכתב בן זוגה של ש' על חוויותיה מול המוות
לאורך הגדר בגבול בין ישראל למצרים, מול הר חריף, צעדו שלושתם באטיות, מתייחדים עם הזיכרון האחרון שלהם מלוחם התותחנים רב"ט נתנאל יהלומי ז"ל. למפגש המיוחד לקראת יום הזיכרון, בנקודה שבה נהרג החייל, הגיעו האב השכול שמואל יהלומי, מפקדו של הלוחם שנפל, סגן בנימין וינטר, וסמ"ר ש'. הלוחמת מגדוד קרקל ראתה את יהלומי ברגעיו האחרונים, ובגבורתה מנעה פיגוע גדול יותר כשהסתערה על המחבל והרגה אותו.
שקט יחסית בתקופה הזו לאורך גבול ישראל-מצרים, בעיקר מאז שהושלמה הגדר האימתנית שמונעת מעבר ממבקשי מקלט, מבריחים ומחבלים. זה לא היה המצב בספטמבר 2012. רב"ט יהלומי, חייל צעיר שהתגייס לתותחנים רק כמה חודשים קודם לכן, עסק עם חבריו ליחידה בפעילות אבטחה לאורך הגבול. זרם המסתננים לא עצר עוד לגמרי באותם ימים, ועל פי תחקיר צה"ל חוליה של שלושה מחבלים מתא טרור בסיני ניצלה זאת והתלוותה במסווה לקבוצת פליטים.
המחבלים התנתקו מהקבוצה, תפסו עמדות ירי ופתחו באש לעבר חיילי צה"ל. ממכת האש הראשונה נהרג יהלומי, שעוד הספיק להשיב ירי. חברו נפצע בינוני וחילופי האש נמשכו. המחבלים תכננו להוציא לפועל פיגוע גדול יותר, אולם זה נמנע בזכות תושייתה של ש' (21), לוחמת מגדוד קרקל, שפתחה בירי לעבר החוליה והרגה מחבל. על כך היא זכתה לצל"ש מאלוף הפיקוד.
חיוך של נקמה
האב, המפקד והלוחמת נפגשו לשיחה בנקודה שבה נהרג נתנאל, בגבול ישראל-מצרים, מול הר חריף. הם הביטו על השטח המדברי, על המקום שבו נפגע הלוחם, והזילו דמעות של געגוע. "זה היה יום שישי שלא אשכח אותו לעולם. קיבלתי בקשר קריאה 'יורים עלינו' ומיד יצאנו לשטח", נזכרת ש'. "זיהיתי את המחבלים מצד ימין ושמאל. דילגתי לכיוון שלהם, התמקדתי במחבל בצד שמאל ופתחתי באש. עוד לפני כן עברנו ליד נתנאל וראיתי אותו שוכב ללא רוח חיים. אני זוכרת את המבט שלו, את העיניים הכחולות. זה מה שחרות לי בזיכרון. בדקנו לו דופק והבנו שאין סיכוי.
"אחרי שיריתי במחבל התפשטה בתוכי תחושת הקלה ואפילו קצת חייכתי. חיוך של נקמה, שהצלחנו להרוג את מי שפגע בנו ושאין מצב בעולם שהוא עוד ישוב. תחושה של סגירת חשבון. אני חושבת שבזכות התגובה הראשונית של נתנאל, שהספיק לירות 23 כדורים לעבר המחבלים, נמנע אירוע גדול יותר".
מאז האירוע היא בקשר רציף עם המשפחה. "לא הכרתי אותם לפני האסון. מאז הפכנו למשפחה. אני בקשר מצוין עם אביטל, אחותו של נתנאל. הפכנו לחברות טובות שמדברות על הכול".
האב שמואל סיפר לנו שלפני המפגש בזירת הפיגוע לא ישן כל הלילה. "כשאני מגיע למקום שבו הוא נהרג אני מתרגש כולי. לא פשוט עבורי לעמוד כאן. בכל פעם שאני מגיע ונפגש עם האנשים אני שומע פרטים נוספים על האירוע.
"אני מדמיין לעצמי את נתנאל נלחם כאן. הוא היה ילד זריז. התגובה שלו מול המחבלים התאימה לאישיות שלו. בילדותו הוא היה ילד שובב אבל גם למד תורה הרבה מאוד שעות וגם התנדב לעבוד עם בני נוער. אני רוצה לשמר את פועלו בחייו הקצרים".
שמואל הוסיף שבינו לבין הלוחמים נרקם "קשר דם, קשר תומך. אנחנו נפגשים הרבה, מבלים יחד בשבתות. זה קשר שיימשך לנצח". דוגמה לכך הייתה בסוף השבוע האחרון, אז באו לא פחות מ-30 מחבריו של נתנאל לפלוגה למושב שבו מתגוררת המשפחה, נוף איילון, כדי לעשות יחד את השבת לציון יום הולדתו ה-22.
המפקד, סגן וינטר, זוכר את נתנאל כ"ילד אמיתי, נחוש. הוא תמיד התנדב לרדת לשטח, תמיד התנדב לעזור. הוא היה בכושר מצוין, היו לו יכולות ריצה מדהימות. תמיד ידע מה הדבר הנכון לעשות והיה עושה אותו עד הסוף. הוא היה אדם של אמת ויושר. החיבור שלו לחברים היה נדיר. הוא היה מחייך גם כשהיה קשה מאוד".
שיר גבורה
עוד לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל, מפרסם מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" את "החיוך שלו", שיר ההנצחה שכתב בן זוגה של ש', ברק מוסטקי, בעקבות חוויותיה.
"חודשיים אחרי שנפגשנו ש' אמרה לי שהיא רוצה שאכתוב שיר על התקרית", מספר מוסטקי. "הייתי מופתע. איך אוכל לכתוב שיר על אירוע שלא הייתי בו?" אבל היא חזרה וביקשה. "אמרתי לה - 'טוב, ספרי לי את כל הרגשות והתחושות שהיו לך באותם רגעים, ותכניסי אותי עד כמה שניתן עמוק לתוך הסיטואציה. ישבנו בבית קפה. ש' סיפרה על הפחדים, על הזיכרונות שרודפים אותה, והתחלתי לכתוב".
"השיר מספר על חיילים שפוגשים את המוות. החיוך שלו הוא החיוך של מלאך שמזמין חיילים להצטרף אליו.
ש' סיפרה לי איך הסתערה לכיוון של נתנאל הפצוע וראתה את הכדורים מול העיניים שלה - עוברים דרכה ופוגעים באדמה. היא ראתה את המוות מול העיניים".
השיר מתאר את הרגע שבו הבינה שנתנאל נהרג. הבית הכי עוצמתי מבחינתה, אומר ברק, הוא האחרון. "מסתכלת עליך (על נתנאל ז"ל) אתה פה לידי, יכולה לחוש אותך - אתה לא אותי".
גם אביטל יהלומי, אחותו של נתנאל, התרגשה מאוד כששמעה את השיר. "את ש' פגשתי בהלוויה של נתנאל, ומאז נשארנו בקשר. זאת יותר מחברות. בשלב מסוים היא סיפרה לי על השיר ושלחה לי אותו. זה שיר מרגש ומאוד מיוחד, שמדבר על מי שהלך ועל מי שנשאר. אני לא חושבת שיש שירים כאלה שמדברים על החוויה של מי שנשאר", אומרת יהלומי.
מוסטקי, 20, סיים לימודי עתודה במגמת מכטרוניקה וצפוי להתגייס לחיל האוויר ביוני. הוא החל לעסוק במוזיקה בגיל 13. את השיר שכתב והלחין מבצעת הזמרת ירדן שוקר, הנגנים הם יוני קובני ומור אוזן (גיטרות), עידו שושן (תופים), יהונתן למהוט (גיטרה בס) ורועי שריקי (כינור). "כולם עשו את השיר בהתנדבות", מציין מוסטקי.
היום במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות": כתבתה המלאה של נעם ברקן על השיר שכתב בן זוגה של ש'
לפנייה לכתב/ת 
