איך הכי נכון לספר לילדים על השואה?

בימים באחרונים אני מוצאת את עצמי מסתובבת עם צמד המילים הזה, "שואה וגבורה". מגלגלת אותן בפי, מאפשרת להן להיות נוכחות במחשבותיי. תוך כדי כך אני מבחינה כי המילה "שואה" תופסת נפח גדול יותר מהמילה "גבורה". מלנכוליה יורדת עליי. חשוב לזכור ולא לשכוח, אני מקפידה לשנן לעצמי. לזכור עד כמה החופש שלנו הוא זכות. עד כמה יקר הוא ובעיקר עד כמה אנו לא תמיד חווים שיש לנו את החופש לבחור.

האמיצים שמייצגים את המילה "גבורה" עוזבים אותנו בזה אחר זו. חותם השנים ניכר עליהם. אני מנסה להתחקות אחר תעצומות הנפש הקיימות בהם, אותן תעצומות שזיכו אותם בחיים, בחירות ואפשרו להם להקים משפחות. צאצאיהם יירשו את הסיפורים, התצלומים, כמו גם את ההשלכות של חיים בצל המוות, המראות והפחד.

קריאות צהלה, צחוק ובכי מגיעות לאוזניי מגן הילדים הסמוך לביתי. ילדים שכאלה.

התמימות ששייכת להם, שמחת החיים, האושר שמציף אותם כשהם עומדים מאחורי הגדר הירוקה החובקת את חצר הגן מצטופפים האחד לשני, עוקבים אחר טרקטור צהוב שעובר ברחוב. מתבוננת בהם מוציאים ידיים קטנטנות מנופפים לו לשלום.

ואני מתקשה שלא להשוות לאותן התמונות לפני 70 שנה. ילדים, גדרות, מבטים כבויים, עיניים בוכות. שקט.

הימים שלפני ימי הזיכרון מעלים על סדר היום הציבורי את שאלות השיתוף: האם בכלל? באיזה גיל? לאילו רמות רזולוציה לרדת? הטוקבקים עמוסים בדעות שונות. כל אחד נשמע כמו האמת איתו, הצדק בדבריו. האם אפשר להתווכח עם סבתא שחוותה את השואה על בשרה ולא מעוניינת שנכדה בגיל הגן יהיה חשוף בשום דרך לזוועה? האם סבא רבא שחושב כי צאצאיו צריכים לשמוע את סיפורי הגבורה טועה?

איך לספר על השואה לילדים רכים?

מבין שלל המחשבות השוטפות את ראשי עומדת לה שם בבהירות הבנה אחת ויחידה: אין אמת אחת. אדם מאדם שונה, במחשבותיו, בדעותיו, ברצונותיו. ומכאן ששאלת "האם לספר?" תוחלף בשאלה "איך ומה לספר". הילדים שואלים שאלות במגון של נושאים, וחשוב שנענה להם, בהתאם לרמתם ולגילם, על כל אחד מהם. כך אני מציעה לענות על הדברים שעשויים לעלות:

הזמן: לפני הרבה הרבה שנים, לפני שאמא ואבא נולדו, אפילו לפני שסבא וסבתא נולדו.

התקופה: תקופה בה לא הייתה ליהודים מדינה, לא היה להם בית.

הדמויות: המילים "טוב/רע" הן מילים מוכרות בעולם הילדים. הן שייכות לעולם המשחק שלהם, לעולם הדמויות והבובות. על כן, ניתן להשתמש במונחים אלו למי שמעוניין לספר שאנשים רעים ניסו לעשות רע ליהודים.

גיבורים: ילדים מתחברים לדמות הגיבור. כדאי להתמקד בהדגשת היהודים הגיבורים שצלחו ושרדו בזכות. אני מזמינה אתכם להדגיש את סיפורי הגבורה ולוותר עלסיפורי המוות, ההרג, ההרעבה, ההלכאה והכליאה.

הסוף: הסוף הטוב הוא שהיהודים הקימו מדינה, מדינת ישראל שבשבוע הבא תחגוג יומולדת.

העתיד: ילדים שואלים פעמים רבות האם דבר כזה יכול להשנות. אני מציעה להרגיע אותם ולספר להם על הצבא שלנו, על אותם חיילים ששומרים עלינו, על כך שיש ממשלה וראש ממשלה, שרים, חברי כנסת וכמובן נשיא למדינה. חשוב להעביר לילדים מסר שאנחנו סומכים על הגורמים העומדים בראש מדינתו.

הצפירה: את הצפירה נסביר בכך שהיא מסמלת את היום בו אנו נזכרים באותם הגיבורים שהיו שם. אנו עומדים כדי לתת להם כבוד ולספר בכך שאנו איתנים וחזקים. הצפירה רועשת כדי שקולה יגיע לכל המדינה.

על מה נוותר כאשר מסבירים לילדים?

נוותר על ציניות, על חשיפה לתמונות, על סיפורי האימה, על הפחדות. נאפשר לילד להמשיך את שגרת יומו הכוללת את אותה שמחת חיים, שיר בפה ושיר בלב, ובכך ניתן לו מודל שהחיים מלאים במעברים. גם הוא עצמו לעתים שמח ומיד אחר כך עצוב, גם הוא עצמו רציני ורגע לאחר מכן מחייך. אלו הם החיים ואיזה מזל שאנו כאן ליהנות מהם ולבחור לקחת את אשר הם מציעים.