מימוש עצמי: איך להגיע לאושר בעידן המודרני

על שולחן העבודה שלי מונח עיתון. הכותרת מספרת על פיטוריהם הצפויים של מחצית מעובדי הבידוק הביטחוני בנתב"ג. העובדים שיישלחו הביתה יוחלפו במכונות.

עוד סיפורים חמים – בפייסבוק שלנו

בתחילת אותו שבוע שודרה כתבה נרחבת של תוכנית התחקירים "60 דקות" על חברת אַמָזוֹן והמזל"ט החדש שפיתחה. מרגע הקריאה יטיס המזל"ט את החבילה ישירות אל בית הלקוח. הכתב הביט בהתפעלות על ההמצאה, ואני הרהרתי באלפי השליחים שאיש לא יזדקק להם עוד.

במבזק החדשות הלילי הוזכרה שביתת עובדי הטאבו. העובדים דרשו שלא להעביר את שירותי הטאבו אל הרשת הממוחשבת, כי אם כך יֵעשה – איש לא יזדקק להם עוד. מאבק מעורר חמלה, אך חסר סיכוי לאורך זמן.

במה קשור אושר?

הייתי נסער מן המחשבה על המקום שאליו פנינו מועדות. למחרת בשיעור שאלתי את הסטודנטים מתי לראשונה הבחינו שהם חיים במאה העשרים ואחת. אחת הסטודנטיות סיפרה שהמתינה עם הסלים ליד הקופה, עד שהסבירו לה שבסוּפֶּר הזה אין יותר קופאיות, רק מכונות.

שבוע ממוצע במאה העשרים ואחת חושף את הסיפור כולו. הדיונים בננו-רובוטיקה, או באפשרות של חיי נצח, מרחיקים אותנו מן הדיון הרלוונטי וההכרחי, הנוגע לעתיד הקרוב של כל אחד מאתנו. המציאות משתנה ואיתה גם סביבת העבודה והבחירות של חיינו. כבני אדם, עלינו להתאים את עצמנו לתקופה. כל אדם ששירות מקוון באינטרנט יוכל להחליפו – יאבד את מקום עבודתו.

אנו צועדים אל עולם שבו אין שליחים, אין קופאיות, אין כמעט עבודות ללא אחריות ויוזמה. הציווי הוא אפוא: מותר האדם מן הרובוט, מן המכונה, מן השירות המקוון. מותר האדם מעבודה שאינה מצריכה מחשבה כלשהי, אחריות כלשהי, יצירתיות כלשהי.

ההכרח להיות בשיא ייחודנו האנושי קשור ישירות לשאלת האושר. אושר, כפי שהגדרנו, תלוי במציאת מסלול של משמעות אישית ואותנטית המקרב את האדם לפוטנציאל האנושי והספציפי שלו.

הגדרה זו מעוררת שאלות לא פשוטות: האומנם יכול כל אדם לעבור תהליך כזה של שכלול ושל פיתוח מודעות? האומנם כל אחד יכול למצוא עבודה ייחודית ומלאת משמעות בעבורו? האם רשאי כל אחד מאתנו לשאוף ולקוות למימוש עצמי או שיש כאן הבטחות שווא רומנטיות?

אברהם מאסלו וקרל רוג'רס, מגדולי הפסיכולוגים של המאה העשרים, האמינו שכל אחד יכול, ואף הציעו משנה על הדרך שבה נוכל להתקרב למימוש עצמנו. לשמחתנו, אנו יכולים להתלות באילנות גבוהים ולאפשר להם להדריך אותנו.

האם לא תהיינה יותר קופאיות בעולם המודרני(צילום: shutterstock)

נא להכיר: אנשי המימוש העצמי

הפסיכולוג אברהם מאסלו, מוכר בזכות הפירמידה שלו, המתארת את הצרכים הבסיסיים שכל אדם זקוק להם: החל במזון, ביטחון ומחסה, אהבה ושייכות, כבוד והערכה, ועד לצורך העליון של מימוש עצמי. מדהים לגלות שמאסלו עצמו לא זכה לאף אחד מן הצרכים האלה בחייו המוקדמים.

מאסלו נולד בניו יורק לזוג מהגרים יהודים מרוסיה. אביו זלזל בו ודחק בו להתמסר לתחומים שכלל לא עניינו אותו. האב, שאהב ויסקי, נשים ומריבות, הצהיר בפומבי כי בנו מכוער עד כדי דחייה. לכן כאשר נסע מאסלו ברכבת התחתית, נהג לחפש קרון ריק כדי שאנשים לא ייאלצו להביט בו.

יחסיו עם אמו, רוז, הגיעו עד לכדי תיעוב. "מה ששנאתי ודחיתי יותר מכול", התוודה, "היו הערכים שלה ותפיסת עולמה, הקמצנות שלה, האנוכיות המוחלטת שלה, הדרך שבה ניצלה את כל מי שמסביבה, ההנחה שלה שכל מי שלא מסכים איתה טועה, היעדר החברים שלה, הרישול והלכלוך שלה".

כל חייו זכר מאסלו איך ניהלה אמו את משק הבית ואיך נעלה את המקרר. היא הייתה קשה אליו הרבה יותר מאשר אל יתר אחיו. יום אחד חזר מאסלו הביתה ובידיו תקליטים שמצא לאחר חיפוש ממושך בחנויות יד שנייה. הוא פיזר אותם בהתרגשות על רצפת הסלון ובחן בגאווה את האוסף המיוחד שלו.

כשנכנסה אמו לחדר, היא דרשה ממנו לאסוף את התקליטים מיד. מאסלו, בהיסח דעת, התעלם ממנה ועזב את החדר לכמה דקות. כשחזר גילה שאמו עדיין בחדר. היא הביטה בו במבט זועם, צרחה "מה אמרתי לך?!" וריסקה את התקליטים בעקבי נעליה.

אך הסיפור המזעזע ביותר בילדותו קשור כנראה לרגע שבו גילתה אותו אמו מאכיל שני גורי חתולים שטיפח במרתף, ובהתקף זעם הטיחה את ראשיהם בקיר לנגד עיניו. גם לאחר שנים של פסיכואנליזה לא סלח הפסיכולוג הנודע לאמו, ולא היה מוכן להכיר בה כקורבן של נסיבות חייה.

"הכוח הדוחף של כל פילוסופיית החיים והמחקר שלי היה מושרש בשנאה ובדחייה שלי כלפי כל מה שאמי מייצגת", אמר. הדמות המיטיבה בילדותו הייתה דודו, סם, אחיה של אמו. מאסלו הרגיש שבזכותו לא נפל לתהומות הייאוש והשיגעון.

לא רק הוריו, גם חבריו בשכונה האנטישמית בברוקלין ואפילו מוריו בבית הספר ירדו לחייו. למרות היחס העוין, ולעתים אף מבזה, מצד חלק ממוריו, הוא נהנה מההזדמנויות שהעניק לו בית הספר. הוא התעורר מדי בוקר בשעה מוקדמת כדי למהר ולהגיע לכיתה. הוא חיכה שהמורה תפתח לו את הדלת והוא יוכל לשבת בה לבדו ולקרוא הרחק ממועקת הבית.

דווקא הילד הרדוף והפגוע, שגילה "את פגיעתם הרעה של אנשים אחרים", כפי שכתב פרויד, ניסח את אחת התאוריות המלהיבות ביותר בנושא המימוש העצמי. תורתו של מאסלו, שהפך למאמין נלהב בפוטנציאל האנושי, מנתחת ברגישות ובחמלה את צרכיו של האדם.

מאסלו עסק בתיאורם ובניתוחם של אנשים המגיעים למימוש עצמי מלא בחייהם וזוכים לחוות "חוויות שיא" (peak performances). אנשים רבים אינם מסוגלים להתמודד ולהכיל חוויות שיא, טען, ולכן מעדיפים להדחיקן, בשל החשש שהן גובלות באי-שפיות, באובדן מפחיד של שליטה ובכניעה לרגשות לא-רציונליים.

מאסלו התעניין באנשים שאינם חוששים מחוויות של התעלות, ונדהם לגלות שמדובר לרוב באנשים הזוכים למימוש עצמי באופן המפתיע אפילו אותם עצמם. הוא ראה במחקר על אודות "אנשי המימוש העצמי" בסיס לפסיכולוגיה אוניברסלית יותר, הנוגעת לכלל בני האדם.

פירמידת הצרכים של מסלו. מימוש עצמי בראש(צילום: shutterstock)

פירמידת המימוש העצמי

ערך המימוש העצמי מתנוסס בראש הפירמידה של מאסלו, הפירמידה המפורסמת ביותר בעולם אחרי הפירמידות במצרים. וכך נראתה הפירמידה במקור:

בקומה העליונה ממתין ערך המימוש העצמי. בין מאפייניו של אדם שהגיע למימוש עצמי – מודעות עצמית, קבלה עצמית, יצירתיות, פתיחות לחידושים ואתגרים.

לקראת סוף חייו החל מאסלו להרחיב את קומת המימוש העצמי לשלב חדש של התעלות עצמית ורוחנית. בשעה של התעלות עצמית נדחקים הצידה צרכיו של הפרט לטובת עזרה לזולת, או בעבור מטרה נעלה אחרת. התעלות רוחנית נקשרת לתחושות מיסטיות וחוויות שיא של אלטרואיזם, תחושה של התמזגות עם היקום וכיבוד ערכים אוניברסליים כמו אמת, טוב לב ויופי.

חוקרים מודרניים יותר החליפו את שלב המימוש העצמי בפירמידה המקורית בשלושה צרכים חדשים: רכישת בן זוג, שמירה על בן הזוג והורות. פסיכולוגים אחרים במסורת המסלואית טענו כי ההיררכיה של הצרכים מגיעה כעת לשמונה, וכוללת גם צרכים אסתטיים (הערכת סימטריה, יופי וסדר), צרכים קוגניטיביים (הבנה וידיעה) וצרכים של התעלות עצמית (התעלות לרמה רוחנית).

בכל הפירמידות המוצעות אפשר לראות כי הקומה הנוספת מסמנת את ההתעלות של האדם ואת היציאה שלו "מגבולות עצמו". מסקנה כמעט מתבקשת, בהנחה שאדם אינו יכול להיות מאושר מבלי "לצאת מעצמו". אנו זקוקים לתחושת משמעות מצטברת לאורך השנים, וזאת כרוכה בהתכוונות אל עבר מטרות גדולות מאתנו.

השאיפה של האדם להתמזג עם ערכים נעלים היא נקודת המוצא של הוגים כמו מאסלו, פרנקל, רוג'רס, פרום ואחרים. השינוי הדרמטי כאן הוא הדיון בשאיפותיו של ה"איש מן השורה" להגיע לכדי "מימוש עצמי", שאיפה שנתפסה בעבר הלא רחוק כמותרות ונשמרה ליחידי סגולה בלבד.

הילד שסבל כל ילדותו מיחס עוין מצד הוריו גדל והפך למאמין נלהב ביכולתו של האדם להעפיל לגבהים ולשאוף אוויר הרים. את מודל הפירמידה שלו השלים מאסלו כשחקר את "אנשי המימוש העצמי", אנשים החווים את החיים במלואם ופועלים במונחים של מאה שנים ולא של הרגע.

"אנשי המימוש העצמי" מוכיחים לדעתו כי בני אדם במיטבם הם הרבה יותר הרואיים, נערצים ומעוררי השתאות מכפי שנהוג לחשוב. בין הקווים המאפיינים אותם: התנהגותם טבעית ופשוטה, חפה ממלאכותיות.

הם משלימים עם חסרונותיהם, בלי להיות מוטרדים מכך. הם "ממוקדי בעיה" הרבה יותר משהם "ממוקדי אגו". יש להם דרך קבע משימה שעליהם להגשים, התובעת מהם את מֵרב האנרגיה שלהם. מוטיבציה בעבורם היא דרך לבטא ולפתח את אופיים. הם מנסים להתפתח ולגדול עד כדי שלמות בדרך ייחודית להם.

הם פועלים במסגרת מערכת ערכים אוניברסלית רחבה, מתוך ראייה למרחק של שנים ולעתים אף של עשרות שנים קדימה. הם ניחנים ביכולת ריכוז יוצאת דופן: הם מסוגלים להתרכז באופן שלא מוכר לאדם הרגיל. רמת הריכוז האינטנסיבית שלהם מובילה אותם לעתים לשכחנות בתחומי חיים אחרים.

התנהגות במצבי לחץ ומשברים

הם יכולים לחייך ולצחוק בעיצומו של משבר, במצבי לחץ וכשנדרשת אחריות רבה. היום יום שלהם מרגש באופן מופלא. הם מסוגלים להעריך שוב ושוב, באופן נאיבי ורענן, את הדברים הטובים בחיים, חוויות שאחרים עלולים לתפוש כשגרתיות. "בשביל אדם כזה", כתב מאסלו, "כל פרח יכול להיות עוצר נשימה אפילו אחרי שראה מיליון פרחים... הוא מופתע מיופייה של אשתו בגיל שישים כפי שהיה מופתע מיופייה 40 שנים קודם לכן".

ההומור שלהם פילוסופי ובלתי עוין, והם לא משועשעים מהדברים שמצחיקים אדם ממוצע. הם ניחנים ביצירתיות המקבילה ליצירתיות נאיבית של ילדים. סוג של יצירתיות המוקרנת אל העולם ונוגעת בכל פעילות שבה הם עוסקים.

יש להם מערכת יחסים מורכבת עם התרבות שבה הם חיים. הם מסתדרים איתה ובו בזמן מוצאים דרכים להרחיק עצמם ממנה. הם נוטים פחות לרומנים מחוץ לנישואים, אך הרבה יותר חופשיים להודות במשיכה מינית לאחר. אהבתם של אנשי המימוש העצמי מתבססת על קבלה בריאה של העצמי ושל אחרים. הם מסוגלים לקבל דברים שאנשים אחרים לא יקבלו.

הם אינם עושים הבחנה בין המינים: הם פתוחים ושוויוניים, וביטחונם העצמי מאפשר להם ליטול על עצמם תפקידים השמורים לרוב לבני המין השני. למתבונן מן הצד הם נראים שלמים ונתונים בהרמוניה פנימית, מרגישים בשיא כוחם, ומשתמשים ביכולותיהם באופן הטוב והמלא ביותר.

למתבונן מן הצד, האדם בחוויית השיא נראה כ"הימור טוב יותר" אל מול כל אתגר. אנשים שזכו להגיע למימוש עצמי מן הסוג הזה, כותב מאסלו, מרגישים בני מזל. הם מביטים בהשתאות על הישגיהם ואומרים לעצמם פעמים רבות: "אני לא ראוי לזה", במיוחד כאשר השיאים אינם מתוכננים, אלא פשוט קורים. אופיינית להם תחושה של הכרת תודה: לאל, לטבע, לאנשים, לעבר או לעולם.

כל אלה מסבירים את השילוב המעניין של צניעות וגאווה בקרב אנשי המימוש העצמי האותנטיים – האדם בר המזל אינו יכול לזקוף את מזלו הטוב רק לזכותו. אנשים כאלה פותרים את הדיכוטומיה הקיימת בין גאווה לצניעות בכך שהם מאחדים אותן לישות אחת: גאווה מהולה בצניעות אינה היבּריס, וצניעות מהולה בגאווה אינה מזוכיזם. 
 

הכותב הוא מחבר הספר:"החיים בלונה פארק", בהוצאת "כתר" – שזה הפרק הראשון בו