אל תסתירו: איך להסביר לילדים על יום הזיכרון?

אני לא ממש זוכרת על מה חשבתי בילדותי, כשעמדתי דום במהלך הצפירות שנשמעו ברחבי הארץ בימי הזיכרון. אני כן יודעת שרק כשהפכתי לאמא, ונשאלתי שאלות רבות על מלחמות, הרוגים וילדים שגדלים ללא הורים, התחלתי להקדיש את הדקות המעטות האלו, וגם הרבה דקות לפני ואחרי הצפירות, לאסונות הכבדים הללו בצורה מוקפדת ועדינה ובעיקר מוחשית.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

חברתי הטובה גדלה ללא אבא. אביה ז"ל נהרג במלחמת יום הכיפורים בהגנה על המדינה. מאז שזכיתי להכיר אותה לפני 15 שנה, הקדשתי את זמן הצפירה ביום הזיכרון לאביה החייל שנהרג, למרות שלא ראיתי אותו מעולם. באמצעות ההמחשה הזו לעצמי, יכולתי לדמיין ילדה קטנה שחיה עם אמא ואחים קטנים, ללא אבא בבית.

הרבה יותר קל לנו להתחבר לנושא הקשה של המוות הטרגי באמצעות דמות מוחשית, ונראה גם

שהרבה יותר קל לילדים להבין את העניין באמצעות סיפור אחד ולא אמירות כלליות בלתי נתפסות כמו: "87 חיילים נהרגו בקרב על הר החרמון במלחמת יום הכיפורים". 

מאז, מדי שנה לקראת הצפירה, אני מספרת לילדיי על חברתי שהייתה בת ארבע כשאביה נהרג, ומדגישה את החיים שממשיכים למרות הכאבים והקשיים. כך יותר קל להם להכיל את עוצמת הרגשות סביב הנושאים הכואבים הללו.

הכרת המציאות הישראלית

יש כאן דילמה אמיתית: מצד אחד ילדים קטנים בגילאי הפעוטונים והגנים לא מסוגלים להבין ולהכיל את נושא המוות, ודאי לא בסדרי גודל של עשרות, מאות, אלפים ורבבות. מצד שני, מאז קום המדינה עולה נושא השכול בעיקר בימי הזיכרון לשואה ולגבורה ולמלחמות ישראל הסמוכים לפני יום העצמאות מכל מקום - בצפירות החוזרות, בטקסי הזיכרון הרבים, החל מהשכונתיים ועד הטקסים הממלכתיים המשודרים בכל ערוצי התקשורת, מהעיניים הדומעות של האנשים. כל האווירה בימים אלו מופנית לזכרם של הקורבנות.

אי אפשר להסתיר את הנושא הכאוב הזה מהילדים, קטנים ככל שיהיו. המציאות הישראלית שנעשתה רוויית נפילות טילים וגראדים, פיגועים ואסונות טרור קירבה את הכרת הנושא הזה למרחק נגיעה במקרים רבים.

איפה עובר הגבול בין הרצון שלנו כהורים לשמר את הילדים הרכים בחממה לבין הדרך ההדרגתית לחשוף אותם אט אט למוות כחלק מהחיים? באיזה גיל מתחילים, איך ובאיזה מינון?

המוות הוא חלק מהחיים

הקושי של ההורים ואנשי החינוך להתייחס לנושא המוות קשה מכל זווית שמסתכלים עליה, אבל בישראל אי אפשר לדחות את החשיפה של הנושא הזה, בייחוד בימי הזיכרון. חשוב להבין שניסיון לגונן על הילדים הקטנים על ידי הסתרת מידע על מוות עלול לעורר בעיות חמורות לכשיגלה הילד מה קורה בסוף החיים בגיל מאוחר יותר. בכל נושא לא רצוי להסתיר מהילד מידע, ודאי לא בנושא רגיש כזה, ולא רק כדי למנוע מצב שבו הוא חש שמדברים מאחורי גבו ולעורר אצלו חשדות מיותרים. ילדים מסוימים עלולים לפתח בדמיונם סיטואציות מפחידות לא רצויות. עדיף להעביר את המסרים הקשים על מתים במינון מינורי מאשר להסתיר, וכך להחדיר את המידע בצורה הדרגתית.

בהשתלמויות של משרד החינוך דנים באופן מיוחד בדרכים להעביר את מה שקשור בקרבנות ובנפגעים בגישה עקרונית שצריך לחשוף את הילדים לנושא סיום החיים ובכלל למציאות שלנו, אבל בצורה עדינה. הדרך המקובלת להעברת הנושא בפתיחת המפגש בגן נעשית באמצעות סיפור להמחשה, כגון הכלבה צ'יקה מהגיטו על פי הסיפור המפורסם של בת-שבע דגן (המחשה באמצעות חיות, שאליהן הילדים מתחברים בקלות יחסית).

"אם כך, למה לא חושפים את הילדים לנושא הזה בטפטופים לאורך כל השנה על מנת להקל על העומס הרגשי?", שאלתי גננת מוסמכת מוערכת, והיא הדגישה את הבעיות הרגשיות שעלולות להיגרם כתוצאה מכך, וכן ציינה: "הנושא כל כך מסקרן את הילדים, עד כדי כך שלפעמים קשה לסיים את המפגשים הללו. אם נפתח את הנושא יותר מפעמים בודדות במהלך השנה - לא נצא מזה".

מוות מקרוב

העברת נושא המוות קשה מנשוא עבור ילדים לא רק בתיאור של מוות באסונות כבדים, כמו שואת יהודי אירופה, מלחמות ישראל הרבות ואירועי הטרור, אלא בוודאי ובוודאי גם כשהמוות מתרחש בסביבה הקרובה אליהם, כשאדם שהכירו נפטר. כאן הרי אי אפשר לבחור האם לספר ולהקדיש לזה תשומת לב כזו או אחרת או לא. גם כאן אני מוצאת לנכון להעביר את הידיעה המרה ואת כל מה שכרוך בנושא המוות בצורה עדינה מאוד.

אבי יחזקאל צמח ז"ל נפטר כשבני הבכור ערן היה בן ארבע וחצי. בתחושת הבטן שלי סיפרתי לו, בעיניים נפוחות, שסבא עלה לשמיים, ומעכשיו הוא ישמור עלינו מלמעלה. שטף של שאלות זרם מפיו: למה הוא עלה לשמיים? מתי הוא יחזור? איך הוא הגיע לכוכב? באיזה כוכב הוא יושב?

זרמתי איתו, והראיתי לו מחלון המרפסת של אמי, תיבדל לחיים ארוכים, את הכוכב הכי זוהר בעולם, את הכוכב שעליו יושב אבא שלי, המלאך השומר עלינו מלמעלה. מדי ערב, לפני שנרדם, נהג ערן לנופף בידו אל הכוכב של סבא.

כבר בהתחלה שמתי את הדגש על ההמשכיות עם האדם הקרוב שנשאר בליבנו, ולא על כל מה שקשור בענייני הטמנת הגוף באדמה והקבר. בחרתי להנציח את דמותו של אבי בפני ילדיי באמצעות דעותיו, סיפוריו המיוחדים, חוכמת החיים שלו והזיכרון של הצחוק המתגלגל שלו.

אז איך מתמודדים עם שאלות הילדים בימים קשים כאלו? ומה צריך לספר להם במקרה של מוות של אדם קרוב? לפניכם כמה עצות:

1. מידע ברור ואמין

כאשר מדובר במוות של אדם קרוב חשוב מאוד להעניק לילדים מידע ברור ואמין על המוות בהתאם לגילם ולצייד אותם בכלים להתמודד רגשית עם הנושא הכאוב במהלך חייהם.

2. שיחות פתוחות

דברו עם הילדים על נושא המוות בפשטות. הסבירו שהמת מפסיק לחיות ולהרגיש, והוא לא נמצא איתנו יותר. הגדירו בקצרה: "ביום הזיכרון אנחנו מזכירים את האנשים שנהרגו במלחמות". קיימו את השיחות העדינות הללו לפי השאלות של הילדים, אבל חשוב להעביר מסרים ברורים ואמינים.

3. אל תנסו להתחמק

אל תנסו להתחמק מתשובות בסגנון "זה לא לילדים", כי הנסתר עלול להעצים את תחושות החרדה מהבלתי נודע. השיבו לכל השאלות בסבלנות ולא באריכות. ילדים בגיל הגן לא מסוגלים להכיל מושגים מפחידים כגון תאי גזים, מחנות השמדה וקרבות עקובים מדם.

4. ללא אשליות

כל אחד יכול לפרש ולהסביר על פי אמונתו ותפיסת עולמו, אבל חשוב להיצמד לאמת ולא לפתח אשליות שהמת יחזור אלינו.

5. שירים וסיפורים 

קל לילדים להבין את הנושא דרך סיפור מוחשי באמצעות הכרת דמות אחת שקל לילד להתחבר למה שקרה לה. למשל: הסיפור על יאנוש קורצ'אק, הרופא המפורסם שהציל ילדים רבים בשואה, או על הילד שנותר ללא אבא מהסיפור "ארץ שמיים". האזינו לשירי לוחמים וספרו את הסיפור להמחשה - זו דרך מצויינת להבעת רגשות.

6. סרטים ותוכניות טלוויזיה

הטלווזיה היא אמצעי עזר מצוין להמחשה, אבל במינון הנכון. צפו יחד עם הילדים בתוכניות והתאימו אותן לפי גילם. עם הילדים הגדולים יותר כדאי לצפות יחד בסרטים מתאימים, למשל "החיים יפים", על השואה או סרטי תעודה להנצחת הנופלים.

7. הבעת רגשות באמצעות יצירה ומשחק

שעת יצירה בנושא הנופלים יכולה להיות הזדמנות מצויינת להבעת רגשות ותחושות בנושא המוות.

אל תחששו אם הילד רוצה ליצור דגם של טנק או לשחק במשחקי מלחמה. ראו את זה כהזדמנות לחשיפה של הנפש העדינה שלו עבורכם.

8. משחקים בצופרים

על מנת להתגבר על החרדה הנובעת מקול הצפירה, כדאי לשחק עם הילדים בצעצועי צופרים כמה ימים לפני השמעת הצפירות האמיתיות. חשוב להסביר לילדים שמדובר בצפירת זיכרון ולא באזעקה, המתקשרת אצלם למלחמה.

9. הכנת הילדים לטקסים

לפני שהילדים יוצאים למסגרות החינוכיות לעמוד בצפירה, תנו להם כלים שמתאימים לגילם, ספרו להם סיפור אחד להמחשה. רצוי להסביר לילדים על החשיבות של מתן כבוד במעמד טקס הזיכרון ולפרט איך מתנהגים (למשל, לא מוחאים כפיים גם אם מאוד מתרגשים, לא מדברים בקול רם).

10. עוד לא אבדה תקוותנו

תבלו את השכול והעצב בתקווה ובאמונה לעתיד טוב יותר. בתוך הסיפורים וההסברים על ימי הזיכרון, שלבו סיפורי ניסים ואזכורים של גיבורים. זה יקל על הילדם ויגרום להם להתייחס לתקווה.