הם רק רוצים שיקשיבו: מפגש עם ניצולי שואה

מאז שהייתי ילדה קטנה אני זוכרת איך היינו הולכים כל המשפחה יחד לבקר את סבתא שלי, אטיה, בבית שלה בירושלים ושומעים אותה מספרת סיפורים רבים על החוויות שעברה בגטו באוקראינה. בתור ילדה התעניינתי בסיפורים שלה ושמחתי לשמוע אותה על אף שהסיפורים היו לא פשוטים ושיקפו את היחס האכזרי של הנאצים כלפי היהודים.

תמיד עלתה בי התהייה של איך יתכן שמין האנושי הגיע למצב כזה. סבתא שלי הייתה רק בת 12 כשהגרמנים פלשו אל אוקראינה, והקימו גטו בעיירה טמשפול, שבה היא התגוררה. היא סיפרה שהם לקחו כ-200 יהודים מהעיירה, בהם קרובי משפחה רבים, אל חורשה קרובה, הכריחו אותם לחפור בור

עצום ושם ירו בהם למוות. למרות גילה הצעיר של סבתא היא נאלצה לעבוד בעבודות פיזיות קשות בגטו על מנת לשרוד. היא תמיד אומרת ששום דבר לא היה בטוח וכל יום אפפה אותם תחושת איום קיומי.

עם השנים כשהתבגרתי התחלתי לבקר את סבתא שלי יותר. הייתי הולכת אליה, יושבת איתה ומעבירה לה את הזמן. הסיפורים שלה החלו להישמע לי אחרת מפעם. פתאום הבנתי כמה חשוב לה שיהיה מישהו שישמע אותה, יקשיב לסיפורים שלה ולא ישכח את מה שעשו לה.

במסגרת השירות הלאומי, בחרתי להתנדב בפרויקט שכולל עבודה עם קשישים בודדים ובניהם גם ניצולי שואה. הבחירה נעשתה בעקבות הרצון שלי לעזור לאוכלוסיית ניצולי השואה, שלצערנו הרב ידוע שהרבה מהם לא חיים בכבוד וזקוקים לעזרה. התחלתי לברר האם ישנה איזו שהיא עמותה שמסייעת לניצולי השואה. עשיתי בדיקה באינטרנט וקראתי שבעמותת שלומית קיים פרויקט מיוחד. הרמתי טלפון לרכזת אחראית, נפגשתי עמה והיא סיפרה לי על כך. הפרויקט נקרא "והדרת פני זקן", פרויקט של המשרד לאזרחים ותיקים ועמותת שלומית לשירות לאומי. הפרויקט משלב בני שירות לאומי ואזרחי בעבודה מול קשישים וניצולי שואה. הפרויקט החל כפיילוט בשנת 2007, וכיום פועל בכ-1,200 בתי קשישים, כ-45 ישובים ברחבי הארץ ובכ-100 מרכזים קהילתיים, בהשתתפות למעלה מ-300 בני ובנות שירות. ישר ידעתי שלשם פניי מועדות.

רות ואטיה ציבילנג

במסגרת השירות הלאומי שלי אני מבקרת בבתים של קשישים וניצולי שואה. ההתנדבות עמם נעשית בעיקר ברמה החברתית- משוחחים, מטיילים, אוכלים יחד, עושים קניות ובעיקר מעבירים את הזמן. הקשישים הללו הם לרוב בודדים, בלי משפחה שמגיעה לבקר לעיתים קרובות. המפגש עם הקשישים, ובעיקר עם סבתא שלי הובילו אותי לרצות לעזור, לדאוג ובעיקר לתת להם תחושה שהם לא לבד, שכן יש אדם שאפשר לסמוך עליו. השירות שלי לא מסתכם בשעות הפרטניות בבתים של ניצולי השואה וקשישים אחרים, מלבד זה, אני מתנדבת במרכזים קהילתיים ודיורים מוגנים. אני וחברי מהעמותה מעבירים חוגים מיוחדים כמו סדנת הגנה עצמית לקשישים, חוג תיאטרון, הופעות שמתקיימות על ידי ההרכב המוזיקלי ואפילו הקמנו חוג במיוחד עבור ניצולי שואה, חוג לאומנות. במסגרת החוג אנחנו מכינים חפצים שימושיים אשר נחוצים לניצולי השואה כדוגמת לוח מודעות, שלטים, קופסאות תכשיטים וכ"ו.

הם מחזקים אותי

היום, אחרי מספר חודשים אינטנסיביים בשירות הלאומי, והביקורים אצל הקשישים שלי המתנהלים על בסיס יומי, הבנתי שאני לא

מקדישה מספיק זמן לסבתא שלי. פתאום נדמה לי שלפגוש אותה פעמיים בשבוע בממוצע (שאחד המפגשים הוא בארוחת שישי משפחתית) כבר לא מספיקים ושאני מוכרחה לבקר אותה יותר ולהקדיש לה זמן. כל מה שבאמת חשוב זה בסך הכל להיות אוזן קשבת עבורה, אחרי הכל זה מה שהניצולים רוצים- שיקשיבו להם! הם רוצים להתגבר על פחד שאופף אותם שנים דרך כך שהם מתפרקים בפני אדם אחר.

פרויקט "והדרת" העניק לי בעיקר חוסן נפשי - אתה הופך לאדם יותר חזק מבחינה מנטלית וזאת לנוכח הסיפורים הקשים שאני שומעת מפי הקשישים כל יום וכל הדברים הלא פשוטים שאני נחשפת אליהם, כי אחרי הכל זקנה זה דבר לא פשוט. אם לפני כן הייתי בטוחה שלי יש צרות גדולות, עכשיו אני מבינה שזה מתגמד לעומת צרותם של הקשישים והניצולים.