"להגדיר מחדש איך לזכור את השואה"

השואה היא שלי. היא הוענקה לי על ידי סבתי, הוריי ומדינתי. היא שלי ומלווה אותי תמיד, היא כל כך נוכחת שהפכה לסלנג, ביטוי שבו אני משתמשת כלאחר יד. כי היא שלי, זאת אומרת, של סבתא שלי, ואני אעשה איתה מה שאני רוצה. כשאני נוסעת באוטובוס עמוס "כמו בשואה", או קר לי "כמו בשואה", או שאני קמה בלוק "שואתי" ומסתובבת עם פרצוף תשעה באב כל היום.

שאר הכתבות בפרויקט ארבעת הדורות:

• דור רביעי לשואה: "מעדיפה להתרחק מהזוועה"
• דור שני: "הוריי גוננו, עד שיצאתי למסע משלי"
• הניצולה: "מרגישה שכל גרגר בארץ ישראל הוא שלי"
  

אל דאגה, גם תשעה באב הוענק לי. אבל מתשעה באב אף אחד לא מזדעזע כי זה היה כבר מזמן. השואה, לעומת זאת, הייתה הרבה פחות מזמן ולכן היא עדיין טאבו. או שלא. כי בעבורי ובעבור חבריי היא לא רק זיכרון אלא מטבע לשון, אנחנו אפילו זורקים אותו לאוויר בלי מחשבה כשאנחנו רוצים להדגיש משהו. המצקצקים יצקצקו, ויחשבו שהנה זיכרון השואה מתפוגג לו כאחרון הניצולים באיזו דירת שיכון מטונפת וחשוכה. אבל את המילה הזו אני ממש לא פולטת כלאחר יד והיא לא איבדה שבריר מהמשמעות שלה בעבורי. להיפך – כל תמונה שראיתי וכל סיפור ששמעתי טבועים לי כבר ב-DNA.

מיכל ישנוב וסבתה

אני לא זוכרת ממתי אני יודעת שהייתה שואה, ושסבתא בלה הייתה שם. לפעמים אני מרגישה שהידע הזה נמצא אצלי בגנים יחד עם העיניים החומות שלי, או החרדה המובנית. עד כדי כך שאני כבר לא יודעת מה היה קודם, השואה של סבתא בלה או זו של אנה פרנק. את השואה של סבתא בדרך כלל לא היה צריך להזכיר אבל היא תמיד הייתה שם, הרבה לפני שהקראתי שירי זיכרון בטקסים ועמדתי בצפירה. השואה של אנה פרנק באה לבקר פעם בשנה בגן, בבית הספר ואז בצבא, באוניברסיטה וכן הלאה.

אצלי בלב הכול מעורבב, בשבילי השואה היא המשפחה הגדולה שמעולם לא הייתה לי, ספר הלימוד מהחטיבה והנסיעה למחנות בגיל 17. אבל היא בעיקר סבתא שלי, שישבה לצדי בסלון ביתה בתל אביב והתפללה להצליח, רק לרגע אחד, להיזכר איך נראתה אמה שנעלמה מחייה לפני שהגיעה לגיל 12, אבל עדיין חזרה והופיעה אצלה בחלומות מדי לילה, נטולת פנים. עד כדי כך הם מושרשים אצלי הדימויים האלה, שתמונות היום-יום שלי מתערבבות עם הזיכרון הקולקטיבי המדחיק ולפעמים אני לא יכולה לעצור את השטף, אבל גם לא בטוחה שאני רוצה.

לילדים ולנכדים העתידיים

שלי לא יהיו את הזיכרונות הללו, יהיו להם בעיקר סיפורים שהם יקראו בספרים ותמונות שהם יראו בסרטים. אז אולי עם היעלמותם של הניצולים, אנחנו צריכים למצוא את האומץ להגדיר מחדש איך אנחנו רוצים לזכור. כשאני אומרת "אנחנו" אני מתכוונת לדור שלי, הדור השלישי. אנחנו כמעט האחרונים שעוד יספיקו לשבת ולשמוע עדות ממקור ראשון (פרט לכמה מבני הדור הרביעי). האם אנחנו רוצים שבעוד מאה שנים סיפור השואה יהיה עוד מקרה רדיפה של העם שלנו, שממילא רדוף? או אולי טאבו, משהו נורא שלא מזכירים אותו בלי דמעה, בלי מוזיקה רכה ברקע ויראת כבוד? משהו שאסור אפילו לנו להתבדח עליו?

אנחנו עם ששרד לא רק בזכות תושייתו אלא גם בזכות חוש ההומור שלו. אם נדחק את השימוש בדימויי הטרגדיה הזו לתוך מסגרות של ימי זיכרון ובמות "ראויות" בלבד – נעשה לה עוול. כי דימוי גדול מהחיים גם מרחיק אותנו מהיכולת להזדהות (במידת האפשר), להבין (אפשר?) ולהיזהר. אם אנחנו באמת רוצים לא לשכוח, אנחנו צריכים לפנות מקום במרחב ובלב שלנו ולדבר, לשיר ואפילו לצחוק לפעמים – העיקר לזכור.