לזכר אמי הגיבורה

גדלתי בבית של ניצולי שואה. לאורך כל שנות ילדותי ונעוריי, הזיכרון היה בחזקת נוכח-נפקד. אמי דיברה, סיפרה, שיתפה, אבל היו פרקים בעברה שאותם בחרה להסתיר ממני, בתה היחידה.

גדלתי בבית שבו אימא מתעוררת בלילות בצעקות ובבכי ואבא מנחם ומרגיע. גדלתי בבית שבו אסור לזרוק לחם, אסור לזרוק אוכל. גדלתי בבית שהיה אפוף בעננת עצב קבועה. בית שבתקופות חגים ומועדים מיוחדים שידר תחושה של געגוע למציאות שלא תשוב. בית שניסה לעשות הכול כדי ליצור מציאות שפויה וחיים אמיתיים. אני זוכרת שבילדותי התרסתי-שאלתי את אימא: "איך הסכמתם?! איך הלכתם כצאן לטבח?!". אימא הייתה מתבוננת בי בעיניה העצובות ובחרה שלא להשיב. העיניים של אמי היו תמיד עצובות. גם כשחייכה קרנה ממנה עצבות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

שואה בגן - מי ירחם על הילדים? / אורה גולדהירש, אריאנה מלמד

אני זוכרת שערב אחד ישבתי עם אימא בחצר הבית, ושאלתי: "אימא, למה את אף פעם לא צוחקת בקול? ככה... חה חה... כמו כל האמהות?". "ממינקה שלי", ענתה, "את לא תביני. האמהות האחרות לא היו באושוויץ". אמרה ולא הסבירה. כשבגרתי - הבנתי, או ליתר דיוק, חשבתי שהבנתי, ולכן השתדלתי לא לשאול ולא לדבר - כדי לא להכאיב. תמיד ידעתי שאין לי סבים וסבתות, אין לי משפחה גדולה כמו לרוב חברותיי בכיתה. לא נותרה אפילו תמונה אחת ממשפחתה הרחבה של אמי. סיפוריה של אמי בשילוב הרבה דמיון סייעו בידי לשרטט את תמונת החיים שהיו שם ואת תמונת המתים שהיו ואינם.

גם כשחייכה, העיניים היו תמיד עצובות. לזכר שרה יודוביץ'

בשנותיה האחרונות חזרה אמי לדבר על השואה ביתר שאת. היא הציגה את המספר שהתנוסס על זרועה בכל הזדמנות 27870 - A. ודיברה, ודיברה. אני המשכתי לעשות כל שלאל ידי כדי לנסות לגונן עליה, להסיט את הנושא ולדבר על ענייני חולין. סיפרה על אחיה בן ה-13, אליעזר, שחלה במחנה הכפייה, גסס, נפטר ונקבר על ידי אמו. סבתי, שהלכה בבוקר לעבודה ולא שבה. בערוב ימיה נודע לי, באקראי, שאמי נישאה בצעירותה וילדה תינוקת. חיה קראו לה, לאחותי היחידה והאבודה. הגרמנים נכנסו למחנה, קרעו את התינוקת, שהייתה כבת שנה, מזרועותיה של אמי, אחזו ברגליה, נופפו בה וירו בראשה. ככה, סתם. ללא כל סיבה. ירו בה מול עיניה המבועתות של אמי.

דודתי מספרת שאמי התמוטטה, קרסה, אך נאלצה להמשיך ולצאת לעבודה. כאשר שמעתי לראשונה את הסיפור פרצתי בבכי קשה. בכי כואב. כמה כוח היה אצור בה, באישה הקטנה והגיבורה הזו, באימא שלי.

לאושוויץ הגיעה אמי עם אחיה הקטן, שהוצג בפני מנגלה כבנה. "כיצד שרד הילד הזה עד היום?" שאל אותה מנגלה. היא הציגה בפניו את ידיה המיובלות ושותתות הדם: "בזכות זה", ענתה, "בזכות עבודה קשה". מעולם לא הבינה אמי מאין שאבה את הכוח לעמוד מול מנגלה ולענות לו ולא הבינה כיצד נשלחה יחד עם אחיה הקטן, פייבל, למחנה אושוויץ-בירקנאו.

הסיפורים ממחנה הריכוז רבים - סיפורי תלאות וקושי, ובצדם סיפורי נסים: ביום שבו הוכנסה אמי אל תאי הגזים הם התקלקלו ובמקום ציקלון B פרצו מים מהמקלחות. אחיה הקטן, שידע בגיל ארבע לשכב בתוך שק יום שלם, להסתתר בשקט, עד שאמי חזרה מהעבודה. הוא ידע לשתוק בגיל ארבע. הסיפורים על הרעב, על המסדרים האינסופיים בשלג, בקור, הסיפורים על צעדת המוות, שגם אותה הצליחה אמי, הגיבורה, לצלוח ולשרוד.

בעיניי נעוצה גבורתה בעיקר בתעצומות הנפש שהיו בה להינשא בשנית ולהקים משפחה. לאהוב, לתמוך, לשמש עבורי עמוד האש, לכל אורך שנות חייה. איזו עוצמה נדרשה ממנה כדי ללוות אותי בטיולים, להניח לי לצאת לטיולים, לחגוג חגים וימי הולדת, לדעת לייעץ, להתעניין, לתמוך, להקשיב ולהיות שם בשבילי. תמיד.

כשנולדו נכדיה, ילדיי, לא הייתה מאושרת ממנה. באיזו מסירות וסבלנות ישבה ושיחקה איתם, השתעשעה עמם, ציירה, ובעיקר השכילה לקחת חלק בחייהם מהמקום הכי אכפתי ואוהב. אמי מעוררת השראה ברוח הליברלית והסובלנית שפיעמה בה, ובפתיחותה לקבל את המציאות החדשה באהבה, בסקרנות ובהומור. הרבה הומור היה לה, למרות הכול.

לפני ארבע שנים הלכה אמי לעולמה. הייתה לי אימא מעוררת השראה לא רק בתעצומות נפשה ורוחה, בחוכמתה ללמוד מחוויית המוות כיצד לחיות, בהתעקשותה על האמת, באומץ לבה לשאול את האחרים ואת עצמה את השאלות הקשות והעמוקות ביותר מבלי לוותר, מבלי לחפש לעצמה הנחות חרף העבר שליווה אותה כל חייה.

אימא שלי מעוררת השראה גם באימהותה, בטוטאליות הנתינה והאהבה שהעניקה כל חייה. לי ולמשפחתי - היינו עבורה חזות הכול.

אימא שלי הייתה אם אוהבת, נדיבה, חכמה, חמה, יצירתית, תומכת, מגוננת ומאפשרת.

אימא שלי ידעה לקבל ולאהוב אותי כמו שאני, לאהוב ללא תנאי.

אימא היא זו שזרעה בי את הזרעים לכל הערכים שנטועים בי ולאורם אני משתדלת מאוד לחיות.

אימא שלי ידעה לברוא את עצמה מחדש מבלי לאבד את שאספה בדרך. כך, יחד עם האומץ לארוז ולצרור את זיכרונות השואה המבעיתים - היא השכילה להישיר מבט קדימה ולבנות לה עתיד חדש.

אימא שלי ידעה לברוא את עצמה מחדש, ולאזן בין חדש לישן, בין עצמאות למסירות, בין התחברות אל הנערה שבתוכה להתבגרות - להזדקנות. אני גאה בה עד כלות.

עו"ד מרגלית יהב כותבת לזכר אמהּ שרה יודוביץ' שנולדה בפולין ושרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il