'בתי מתה מאנורקסיה, חבל שלא כפיתי טיפול'
לפני שנתיים נפטרה תמר מאיה בראונר מדום לב. היא שקלה אז 30 קילו בלבד, תוצאותיה ההרסניות של האנורקסיה שעמה התמודדה. כיום מקיימים הוריה את צוואתה ומרצים ברחבי הארץ כדי להעלות את המודעות למחלה. "היא הצילה כל כך הרבה חיים, אבל לא את של עצמה", אומר אביה. טור אישי מרגש
חייה של בתי, תמר מאיה בראונר , סבבו תמיד סביב בריאות והצלת חיים. בסופו של דבר אותה לא הצלחנו להציל מעצמה, והיא נפטרה ממחלת האנורקסיה שהתגנבה לנו כך באמצע החיים.
מאיה הייתה הבת הבכורה שלנו. ילדה מקסימה ומושלמת, חכמה, נבונה ורגישה לזולת. בגיל 14 היא התוודעה למד"א ולהתנדבות המאפשרת לה להציל חיים, ובכל פעם הייתה חוזרת עם סיפור אחר על מעורבותה בפעילות. אני זוכר את הפעם הראשונה שהיא יילדה אישה והחזיקה את התינוקת שנולדה בזרועותיה. אי אפשר לשכוח את האושר שהיה נסוך על פניה בזמן שסיפרה לנו על החוויה המדהימה.
כתבות נוספות על אנורקסיה:
- בדקי את עצמך: האם את "כמעט אנורקסית"?
- השרים אישרו: אשפוז בכפייה לחולי אנורקסיה
- הפרעות אכילה: איך הן פוגעות בשיניים
היא המשיכה לאורך הדרך לעסוק בהצלת חיים בהתנדבות במד"א, וביציאה לכל הקורסים וההשתלמויות האפשריות לבני נוער. באופן טבעי, לאחר גיוסה היא הופנתה לשרת בצה"ל כחובשת, וכשחתמה על שירות קבע הפכה לאחראית מרפאה.
"אל תאשפזו אותי בכפייה"
במבט לאחור, השירות הצבאי היה נקודת מפנה בחייה. היא נחשפה לפיגועים נגד חיילים ואזרחים בגוש קטיף, כשהמחריד ביותר היה הפיגוע נגד בני משפחת חתואל. בזמן שסיפרה לי על כך, העיניים שלה לא הפסיקו לדמוע. היא אף פעם לא הייתה מתהדרת בהצלחות, אף שפעמים רבות בזכות התערבותה ניצלו חיים. מאיה הייתה מאוד צנועה בדרכה, ואנו היינו גאים בה מאוד.
לאחר סיום שירותה הצבאי היא עבדה במד"א כשנה ולאחר מכן בחברת נטל"י, עד פרוץ המחלה. הבריאות הייתה חלק מרכזי בחייה והיא הצליחה כל כך הרבה חיים - אבל לא את של עצמה.
מאיה הייתה "שמנמונת" כפי שיש המכנים, דבר שלא הפריע לה, או שלא נאמר לנו שמפריע לה לאורך כל מהלך לימודיה ושירותה הצבאי. קצת לפני בר המצווה של אחיה היא החלה לעשות דיאטה מבוקרת וירדה למשקל סביר של 55 קילו, ושמרה על משקל זה כשלוש שנים.
קשה לדעת מה בדיוק התרחש במהלך תקופה ארוכה לאחר מכן, כי אנחנו הבחנו בסימני מחלת האנורקסיה רק כשבעה חודשים לפני שנפטרה. היא כבר לא גרה בבית, ורק בפגישות שלנו פתאום ראינו את בקרת המזון הנוקשה שלה, מה נכנס לה לפה, את השהייה המרובה בשירותים ואת הירידה הדרסטית במשקל. בתקופה זו ביקשנו שתתפטר מעבודתה והחזרנו אותה להתגורר בבית.
היו לנו הרבה שיחות נפש עם מאיה, והדברים הראשונים שתמיד ביקשה מאיתנו היו "לא לאשפז אותי בכפייה. הייתי בסרט הזה, אשפזתי בעצמי אנשים בכפייה בזמן שהייתי במד"א, אני מכירה את הנושא ולא מוכנה לעבור את זה בעצמי". בכל פעם נאלצנו להיעתר לבקשתה, למרות המחשבות הרבות שעליה להתאשפז אפילו בכוח.
חשוב לציין כי במדינת ישראל אין אפשרות לאשפז בן משפחה שגילו מעל 18. ולמרות שיחות חוזרות ונשנות, מאיה לא הסכימה אפילו להיבדק.
הגיעה ל-30 קילו
כהורים, היינו בקונפליקט קשה. מצד אחד ראינו את מאיה האהובה והחכמה שלנו, פרמדיקית מקצועית שמכירה את כל התהליכים הפיזיים המתחוללים בגופה, והתבקשנו לסמוך עליה. בשיחות המרובות איתה היא תמיד נסכה בנו זיק של תקווה ואמרה "אני יוצאת מזה, אני אחרי זה, אני אצליח". ואנחנו נתפסנו לדבריה בתקווה רבה. מצד שני, ראינו את הדעיכה ולא היו בידינו הכלים המתאימים לטיפול. מאיה הייתה בת 31, אישה בוגרת שלא ניתן לשלוט בחייה.
נטיעת התקווה שלה התבטאה בכיוונים שונים. היא החלה להצטלם והסבירה כי בכוונתה להכין מערך שיעורים והרצאות שאותן תעביר לחולות אנורקסיה ולבנות שאינן חולות, כדי להסביר כיצד להימנע ולצאת מהמחלה הארורה הזו.
היא הייתה כל כך "מורעלת" לעניין, שאף פנתה לחברת הכנסת רחל אדטו וביקשה סיוע להקמת מערך ההרצאות. חברת הכנסת אדטו עסקה במחלה וביקשה באותה תקופה להעביר את חוק האשפוז בכפייה של אנורקסיות מעל גיל 18.
אני זוכר שמאיה פנתה אליי ואמרה כי על פי מחקרים, אם החולה מעסיק את עצמו בדבר יצירתי יש סיכוי שהוא יפסיק לחשוב על המחלה ויצא מכך. אני, שרציתי להאמין, רשמתי את שנינו ללימודי ויטראז' ועשינו דברים יפים יחד. רציתי להאמין שזו הדרך שלה לצאת מהמחלה.
באותה תקופה ניסיתי להבין את מהות המחלה וכיצד ניתן לסייע, אך היה קשה מאוד להבין את הגורם להתפרצות ואת הדרך המתאימה לטיפול. היום התובנות שלי ברורות יותר, ואני יודע ומבין כי החולים בראש ובראשונה אינם מבינים באופן מוחלט את מהות המחלה, את צרכיה ואת הסכנות הנובעות ממנה. בנוסף, אני מבין שהם משקרים ביודעין או שלא ביודעין לכל הסובבים אותם, ומטפחים בנו פעמים רבות כל כך תקוות שווא.
מאיה דעכה מול עינינו במהלך שבעה חודשים. היא ירדה ממשקל של 55 קילו למשקל של 30 קילו, עד שנפטרה.
הדעיכה מבחינתנו הייתה איטית, כי ליווינו אותה יום-יום והתרגלנו למראה החדש. היה קשה לנו לראות את ההפרשים הניכרים במשקל והיא למדה להתכסות בביגוד שלא חשף את המראה האמיתי שלה.
"תמיד יש מה לעשות"
מאיה נפטרה בזמן ששהינו מחוץ לבית, ומצאנו אותה ללא רוח חיים כשחזרנו. הזעקנו את מד"א כדי שיטפלו בה, והגיעו חברים טובים שעבדו איתה וניסו לעזור, אך ללא הצלחה. היא נפטרה מקריסת מערכות. גופה לא יכול היה עוד לשאת בנטל ללא אנרגיה מתאימה.
לאחר מותה של מאיה, הבנו שנעשה הכל כדי שהורים אחרים לא יחוו את הכאב שאנו עוברים. החלטנו שאנחנו חייבים לעורר את המודעות של הציבור לנושא האנורקסיה, ובמיוחד בקרב נשים צעירות שאינן תחת פיקוח תמידי של הוריהן, נשים שעברו את גיל 18. אנורקסיה מהווה את גורם המוות מספר אחת בקרב בני נוער, והיא יכולה לחלחל גם לנשים בוגרות יותר.
כולם צריכים להירתם לנושא זה, מאנשי ציבור ועד זמרים מפורסמים דוגמת מירי מסיקה שאמרה בראיון כי "הייתה רוצה להיות רזה. רזה עד כדי חולי". מילים כל כך מסוכנות עבור צעירות.
היום אני אומר להורים שחשוב שיבינו כי הילדים לא אשמים. הם חולים ואין להם שליטה על כך. לעומת זאת, הילדים ישקרו וירמו אותם במהלך המחלה כדי שיוכלו להמשיך בדרכם.
אני מאמין שצריך לקחת את הילדים בכוח לגורם הרפואי המתאים ביותר, כדי שיוכלו לקבל סיוע אמיתי ונכון.
אני ומשפחתי נמשיך להילחם כדי שהמצב ישתנה. אנחנו יוצאים להרצאות בארץ, ובמכללה האקדמית אחוה, שם למדה מאיה, הפכו אירוע לזכרה למסורת זו השנה השנייה - להעלאת המודעות ולחשיפת המחלה.
המפגש עם סטודנטים חשוב כיוון שדווקא מצבי הקיצון של לחץ בשלב זה בחיים יכולים להצית את המחלה. סטודנטים נמצאים במצב רגיש ונמצאים בקבוצת סיכון. אצלנו המחלה הופיעה באמצע החיים, בלי שום הכנה מראש. אנחנו לא רוצים שזה יקרה גם להורים אחרים.
תמיד יש מה לעשות! מאיה רצתה להיות זו שמעוררת את המודעות. היא התכוננה לזה. אנחנו היום מקיימים את צוואתה.
המעוניינים לדבר עם אריה, אביה של תמר ז"ל או לקבל ממנו עזרה או תמיכה - מוזמנים ליצור קשר לכתובת המייל שלו - לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
