תמיד תהיה לנו פריז
הסופר והעורך ראובן מירן איגד את כתביהם של יוצרים רבים אודות עיר האורות הצרפתית, שסוד קסמה נמצא דווקא בביבים. התוצאה היא קובץ טקסטים מופלא ומעורר השראה, וגם געגוע לספרות טובה באמת
יש קסם לא שגרתי בספר "פריז, סיפור אהבה", קסם שקשה מאוד לא להיכבש בו, כי אם חושבים על כך עוד לפני הקריאה בספר, מבחינה אקסיומטית, ספר המקבץ את מה שמשוררים, סופרים ואמנים כתבו על פריז במשך יותר ממאה שנה - חייב להיות בו איזשהו קסם.
הסופר והעורך ראובן מירן אסף במשך שנתיים מכתביהם של מאות, צרפתים ולא צרפתים, החל מנפוליאון בונפרטה ובנג'מין פרנקלין, ועד להנרי מילר ואמיל זולה. דומה שהוא לא החמיץ אף אחד חשוב שהתייחס לפריז בכתביו.
יש בספר אימרות שפר בלתי נשכחות, כמו למשל זו של ארנסט המינגווי: "אם התמזל מזלך וחיית בפריז בצעירותך, היא תישאר בך בכל אשר תלך, כי פריז היא חגיגה נודדת", אבל לא מעט ציטוטים ארוכים יותר, מלאי יופי וברק. לעומת זאת, אין בו כל התייפייפות. מה שעולה מן הקריאה בו, הוא שכל מי שכתב על פריז, כתב עליה מתוך חוויותיו הסובייקטיביות, אך גם מתוך איזו אמת נוקשה, שפריז לעולם אינה כליל השלמות. היא עיר של ניגודים, ולמרות שזה מעט קלישאתי לומר שזה סוד קסמה, זה בהחלט כך.
סחי, ביוב ואהבת אמת
הספר מאגד את פריז של העליבות, של הסחי, של הביוב ושל הרקב, ומנגד את פריז של היופי הגדול, של נהר הסן השוצף, של המבנים המיוחדים. ויש גם את פריז הקלחת האנושית, שמשם יוצאים עיקר הניצוצות הכתיבתיים - כי פריז כנראה תמיד גרמה לסופרים להתאהב בה, והם מתארים את רגעי ההיי של ההתאהבות, וגם את הרגעים בהם ירח הדבש שלהם איתה הולכים ודועכים, ואז, את כאבי הלב.
לא מעט גברים כותבים אכן מתייחסים אליה כאל מאהבת נועזת שמפתה אותם, ואז משליכה אותם על גדות הסן. אבל גם לא מעט כותבות מתייחסות אליה ככזאת.
אני מוכרח לציין שהתחלתי לקרוא את הספר, וזה היה כמו להביט בשמיים מלאי ציפורים נפלאות. יחד עם זאת, איזה שריר אחר החל להיפתח אצלי לקראת אמצע הספר. התחלתי לשאול היכן למשל ז'ורז' פרק בספרו "איש ישן" המתאר נפלא את רחוב סנט אונורה, וכמה נפלא היה לגלות אותו פתאום מעבר לפינה, מעבר לדף, לצד רבים נוספים. כמו כן, גם מובאות שלא חשבתי עליהם באו אל מולי פתאום, ווזה היה כמו לפגוש חבר ותיק, למשל רגע אחד קטן ומלא יופי מתוך "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, שפתאום לקח אותי עשרים שנה אחורה, וכמו הוקפץ מתוך תת ההכרה:
"פריז ביקיצתה הגולמית, אור שמש צורמני על רחובותיה מעין הלימון. תוך לחלוחי מהביל של לחמניות. משקה לענה ירוק כצפרדע, קטורת השחרית שלה".
עוד מאפיין מסוים העולה מתוך הספר הוא דווקא נקודת מבטם של הקלאסיקונים כויקטור הוגו, גי דה מופסאן או מרסל פרוסט. בדרך כלל ציטוטים הם רגעים קצרים שלא ממחישים הרבה, שנלקחים ומוצאים מתוך קונטקסט רחב יותר, אבל דווקא כאן ניכרת עוצמתם גם ברגעים הקטנים, במיוחד במקרה של ויקטור הוגו שתאר את פריז, לפחות על פי הספר, כפי שאף אחד אחר לא תאר אותה, ממש נכנס לקרביים שלה, הן החומריים והן הרוחניים, ברגעים פרוזאים וגם שיריים, משובבים, כמו "מילה היוצאת מפריז היא בבחינת שגריר/ עת הספינקס אומר: כאוס, פריז קוראת: חירות/ הצטלבות של צעדי אנוש גדולים/ פריז היא עיר, רוח, קול"
או למשל בקטע הנ"ל: "פריז, בהיותה רעיון ועיר בעת ובעונה אחת, נוכחת בכל מקום. פריז שייכת לפריזאים ושייכת לעולם. פריז ניתנת לנשימה. היא נמצאת בקרבו של כל מי שנשמה בו, גם אם אינו מכיר אותה; קל וחומר בקרבו של מי שהכיר אותה".
במובן מסוים, לגלות אך פריז מחדש דרך הספר הזה, הוא לגלות את הספרות הנכתבה עליה מחדש.
לספר הרי אין אחיזה גיאוגרפית או חלילה תיירותית, ואין לו שום אג'נדה. הוא לא מנסה למכור לנו את עיר האורות כעיר עשויה זהב. עולים ממנו המון ניחוחות של מאפים ואלכוהול וביוב, המון תחושות קדחתניות של נחילי אנשים המתגודדים בבתי קפה - אבל בלי הרומנטיקה הסטריאוטיפית שאנו בדרך כלל חושבים דרכה בהקשר הזה.
עבורי, הספר לא גרם לי דווקא לרצות להזמין כרטיסי טיסה לפריז בהקדם האפשרי, אבל הוא כן גרם לי לרצות לחזור לכתבי ויקטור הוגו או האחים דה גונקור.
ומילה נוספת על הצילומים הפזורים לאורך הספר שנעשו על ידי מירן בעצמו; בדרך כלל צילומים בספרים מעין אלה הם כמעט מיותרים, הם מביעים דרך מדיה אחרת את מה שהמילים מביעות כל כך מצוין, ותמיד היה אפשר להוציאן ולקבל חוויה דומה, אך דווקא כאן יש להם ממד נוסף.
הם לא מתנפלים עליך מכל עבר, מפוזרים באופן מידתי, אין בהם פומפוזיות, הם מתארים רגעים קטנים, כמעט שרירותיים - כמו מנעול מאוד מיוחד, חלון סתום, שלט, חשמלית עוברת, ואיש קורא ספר בדוכן עיתונים - ואולי כפי שכתב הוגו, אכן פריז נמצאת בקרבו של כל מי שנשמה בו, אך נדמה כי בפריז, באמצעות הצילומים הללו, גם לעצמים דוממים יש לפעמים נשמה.
"פריז, סיפור אהבה". בחר וערך: ראובן מירן. נהר ספרים, 253 עמ'.
