קצת נכבה, עם קורטוב כיבוש וים כישרון

"נכבה לייט" היא אנתולוגיה של סיפורת פלסטינית חדשה, ודווקא שם האנתולוגיה, הלקוח מסיפור בקובץ, לא בהכרח עושה עמה חסד, וגורם, לפחות לקורא הישראלי לו היא מיועדת, אולי להניח אקסיומות סטריאוטיפיות, ולהיכנס אליה לאו דווקא מהמקום הנכון מבחינה רגשית.

כי האם אפשר בכלל לקרוא ספרות פסלטינית בלי איזה שריר רפלקסיבי שמחפש כל העת את הנוכחות שלנו? שמא זה אותו שריר שממרק תדיר את המצפון, ואחר כך אורז את הכל יפה ומשגר בדואר רגשי אקספרס למנגנון ההדחקה?

"נכבה לייט". לקרוא ולשגר למנגנון ההדחקה, או דווקא להשתהות

כך או כך, האנתולוגיה "נכבה לייט וסיפורים אחרים, לקט מהסיפורת הפלסטינית החדשה", היא אוסף קצר יריעה של סיפורים קצרים, וסיפור הנושא הוא אולי הרגע הכי פוליטי במודע בקובץ, סיפור אירוני שאמנם מתעסק בסיפור הנכבה, אבל בצורה מעט מחויכת, מפוכחת ואלגורית לעילא.

מעניינת במיוחד היא ההקדמה לאנתולוגיה אותה כתב אלטייב ע'נאים, שבצורה מתומצתת ובהירה ממפה את הפרוזה הפלסטינית, ואת ההשכמה היחסית מאוחרת שלה, לאו דווקא מסיבות לאומיות, אלא מכך שהרומן והפרוזה היו שנים רבות נחלת המערב, ולקח להם זמן, בניגוד לשירה, עד שחלחלו.

"הפרוזה הפלסטינית החדשה עוד מחפשת את דרכה. עמעום רב עוטף את יצירות הפרוזה של הדור הזה. העולם הבדוי שלו נוטה יותר לפנטסטי, ולעיוות המציאות. בדור הקודם יצירות המופת היו ריאליסטיות. סופרי הדור החדש מתחילים ממקום אחר".

ואכן הם מתחילים ממקום קצת אחר, בניגוד לדור הקודם, שבין היתר נמנו עליו ג'ברא איברהים ג'ברא ואמיל חביבי, הכותבים הפלסטינים החדשים מתייחסים ל"המצב הלאומי" לא ככזה שמכונן או מגדיר אותם. הם לרגע לא מגויסים לשום רעיון או אג'נדה, ובאמת לא רואים בריאליזם הנוקשה כחזות הכל.

הדוגמה הכי מובהקת לכך היא בסיפור "שלוש תבוסות מהמחנה" של זיאד ח'דאש, שלכאורה מעוגן במציאות מאוד עכשווית, אך פורש כנפיים סוריאליסטיות להפליא, לאו דווקא בעלילה עצמה, אלא במהות האינהרנטית של כתיבתו ובאפיונים של המציאות הספרותית. יחד עם זאת, הנוכחות של "המצב" אכן זורמת חרישית כל העת תחת פני הדברים, ברמה התת-קרקעית והתת-הכרתית, ואם קוראים לעומק את הסיפור המסיים את הקובץ, "צורך" של אבסתאם עאזם - שמתחיל בחבורת כלבים אכזריים הרודפת אחר גבר תלוש - אפשר כמובן לעשות את ההיקש האלגורי, אבל זה על אחריותו של הקורא (הישראלי?) בלבד, כי הכיבוש מוצג כאן לא בצורה אלימה או אגרסיבית, לא מצד הכובש ולא מצד הנכבש.

אם יש תחושה מנקרת מאוד דומיננטית היא דווקא תחושת הייאוש, אותה ממחישה עאזם בצורה כל כך מדויקת: "אין לי חשק לכלום, מלבד לאכול תאנים, ולפעמים ענבים, ואני אוהב להריח את היסמין, אך כשהריח שלו נעשה חזק מדי, אני מתעב אותו.. אני לא פלסטיני, אני סתם יצור שהכלבים נשכו והשליכו אותו ארצה ככלב, בגלל שלא מצאו את הדם בוורידים שלי".

כך גם דמותו של אבו שעבאן בסיפור "הצעיר שאיבד את פניו" - שעוסק באיש דת שמסתכל על ההקצנה מוכת הבורות של הצעירים, על איבוד הערכים שלהם, ומרגיש שהוא כבר לא רלוונטי כמעט במציאות.

למרות קוצר היריעה, כי סך הכל באמת מדובר במיני אנתולוגיה, יש בה לא מעט רגעים נפלאים. "האף" של אסמאעיל נאשף האף הוא אחד משני הקטעים המבריקים בקובץ, וללא ספק המיוחד שבהם מבחינת סגנון הכתיבה, הטמפו והפואטיקה. נאשף מציג סיפור על אדם שדופק את ראשו בראי, מעלים/מרסק לכאורה את אפו, ויוצא ככל הנראה למסע בנבכי חוסר ההכרה שלו, או במציאות חלופית שבין ההשתקפויות, כמו מבעד למראה של לואיס קרול.

גם הרעיון משובב ומפעים, ובעיקר הפואטיקה המשוחררת ומלאת הדמיון של נאשף. עוד סיפור ראוי לציון הוא "הסתבכות" של השאם נפאע -

מעין אלגוריה מצמיתה, ריאליסטית לכאורה, על אדם שנתקל בגופה שלו עצמו. מדובר בסיפור מבריק, עם כל פערי המידע, שמפעיל את כל בלוטות הקריאה הנוירולוגיות הנכונות במוח הקורא, ולוקח אותו למציאות דמדומית מרתקת, אבסורדית ומבעיתה.

חשוב לציין שהאנתולוגיה הזאת לא תערער את קואורדינטות הרגש של הבורגנות הישראלית, וגם לא תגרום להתלהמות מיליטנטית כזו או אחרת. היא כלל לא אמורה לעשות זאת, למרות השם שלה ולמרות אותו אינסטינקט שהיא מפעילה אצל קורא ישראלי ממוצע. אפשר ורצוי לקחת אותה למקום לגמרי אחר - למקום ספרותי בלבד.

אם נתעקש לקחת אותה לשם ולשפוט אותה רק דרך עיניים ספרותיות, נגלה שבתוכנו חיים כישרונות ספרותיים מרתקים עם יכולת ביטוי נפלאה, מנעד של דמיון ואפילו הומור. כישרונות שיכולים להעשיר את עולמנו, בלי שום קשר לפוליטיקה ולכיבוש. הם לעולם לא חלק מהשיח שלנו, ואולי זאת מבחירה של שני הצדדים. אבל אם יש לפעמים מקומות שהייאוש יכול להתנפץ עליהם כמו על שובר גלים - זו דווקא הספרות.

"נכבה לייט וסיפורים אחרים, לקט מהסיפורת הפלסטינית החדשה". הוצאת מטען, עורכים: אלטייב ע'נאים ויוסי גרנובסקי. 132 עמ'.