הנוסחה המנצחת על הקווים / הכל מקצועי
כל ארבעת המאמנים שהגיעו לחצי גמר הצ'מפיונס הם קשרים אחוריים לשעבר. בכלל, רוב המאמנים המצליחים בעולם כיום שיחקו בהגנה או בקישור האחורי. קבלו את המספרים והסיבות מאחורי המגמה. לידיעת הקוראים אוחנה, נימני וברקוביץ'
ליגת האלופות היא ליגה של כוכבים, והכוכבים האלה הם בדרך כלל השחקנים. לא הפעם. חלק גדול מהשיח הציבורי והתקשורתי סביב חצי גמר ליגת האלופות העונה, אולי אפילו החלק העיקרי, נתפס דווקא על ידי המאמנים, שנחשבים - כל הארבעה - למחוללי מהפכות.
כולם מדברים על השיפורים שהכניס פפ גווארדיולה בבאיירן מינכן ועל השינויים שעשה קרלו אנצ'לוטי בריאל מדריד. ז'וזה מוריניו ודייגו סימאונה בנו קבוצות בצלמם, והם גם הסמל הראשי של הצלחתן. ויש גם מכנה משותף לכל ארבעת המאמנים. כולם היו קשרים אחוריים.
מוריניו אמנם שיחק רק עונה אחת בליגה הבכירה בפורטוגל, אבל הוא עבר אותה בעמדה זהה לזו של גווארדיולה, אנצ'לוטי וסימאונה, אי שם בין הבלמים לקשרים היצירתיים. האם זה מקרי? ממש לא. מאמנים ששיחקו כקשרים אחוריים מובילים היום את עולם הכדורגל מהקווים. מהצד השני, שחקנים בעלי אופי התקפי בכלל, וחלוצים בפרט, כמעט לא מגיעים להצלחות כמאמנים.
המספרים מוכיחים זאת. מחקר של חברת SCOUT4STATS הראה באילו תפקידים שיחקו המאמנים שמובילים את הקבוצות שלהם לתארים באירופה. המחקר בדק את מאמני הקבוצות שזכו באליפות או בגביע ב-15 הליגות הבכירות באירופה (לפי דירוג אופ"א) במשך 15 שנה.
התוצאות מדהימות: 51 אחוזים מהתארים, לא פחות, הונפו על ידי מאמנים ששיחקו בקישור האחורי או המרכזי. 19 אחוז מהזוכים היו בלמים. לעומת זאת, קשרים התקפיים היוו רק 9 אחוזים מהרשימה וחלוצים 6 אחוזים בלבד.
בנוסף, מאמן שלא שיחק לפחות שלוש שנים בליגה הבכירה של מולדתו, או של כל מדינה אחרת, הוגדר כמאמן ללא עבר משחק. כשמאמנים אלה נכנסו למשוואה התברר שהם השיגו יותר תארים מאשר שחקני ההתקפה. דוגמאות טובות לכך הן מוריניו ואנדרה וילאש בואש בפורטוגל, או אברם גרנט, אלי גוטמן וגם גיא לוזון בישראל, שמוכיחים - בניגוד לטענת שחקני עבר שונים, בעיקר שחקני התקפה כמובן - שאפשר להצליח באימון, ובגדול, גם בלי יותר מדי ניסיון משחק.
ובכלל, הנתונים בישראל מתאימים למגמה העולמית. הפעם האחרונה שקבוצה המודרכת על ידי מאמן חלוץ זכתה באליפות בישראל הייתה מכבי נתניה עם מוטל'ה שפיגלר לפני 31 שנה. בשלושת העשורים שחלפו מאז הלכו 8 אליפויות לקשרים אחוריים "קלאסיים": אלישע לוי, רוני לוי, יצחק שום, ניר קלינגר וגם פאולו סוזה, שכבר אפשר להגדיר אותו כזוכה. 5 אליפויות נוספות רשומות לזכותו של דרור קשטן, ששיחק רוב הזמן כמגן אבל בילה חלק מהקריירה במרכז הקישור.
יש יוצאים מהכלל, זה ברור, אבל התופעה, בכל מקום בעולם, הולכת ומתרחבת. כמעט כל המאמנים המובילים, מקאפלו ודל בוסקה ועד מאמני הקבוצות הבכירות כיום, היו קשרים אחוריים. מאז הקמת ליגת האלופות זכו בה רק שלושה שחקני התקפה - אלכס פרגוסון, יופ היינקס ואוטמאר היצפלד - שלושתם ילידי שנות ה-40. שחקני התקפה צעירים יותר בעיקר נכשלו כמאמנים.
היית שחקן התקפה? אבוד לך
הנתונים ברורים. לקשר אחורי הסיכוי הטוב ביותר להפוך למאמן מצליח, כשבמקום השני נמצאים שחקני הגנה. לעומת זאת, שחקן התקפה הוא בדרך כלל מקרה אבוד אחרי הפרישה ממשחק. יש לכך יותר מסיבה אחת.
ראיית משחק. ההסבר הפשוט והמפורסם ביותר הוא תפיסת והבנת המשחק. קשר אחורי או שחקן הגנה רואה מולו את כל המגרש. הוא שם לב לתנועת כל השחקנים, משני הצדדים. חלוץ, לעומת זאת, לא מביט לאחור. לכן, חלוצים וקשרים התקפיים נוטים בדרך כלל לשחק בסגנון התקפי והרפתקני מדי כשהם עומדים על הקווים. זו גם הסיבה שבדרום אמריקה, שם המשחק משוחרר יותר, שחקני התקפה מצליחים יותר כמאמנים, ראו מקרה טאטה מרטינו בארגנטינה לעומת ברצלונה.
מנהיגות. מאמן טוב הוא לא רק טקטיקן מצליח או בעל אינטואיציה למשחק. מאמן טוב גם חייב להיות מנהיג. הוא צריך לדעת לסחוף אחריו את השחקנים, להחדיר בהם מוטיבציה, להדריך אותם כמורה דרך. רוב הקפטנים בעולם, המנהיגים, הם קשרים אחוריים או בלמים. זה היה אפילו בולט יותר, הרבה יותר, בשנות ה-90, ורבים מהשחקנים האלה מאמנים היום. לקשרים אחוריים ולבלמים יש בדרך כלל יותר ניסיון ויכולת כמנהיגים וכמובילים, וזה מתבטא בקריירת האימון.
יתרון טקטי. בתחילת העונה הנוכחית התראיין ג'ורדי קרויף לדיילי מייל הבריטי. "יש לי תיאוריה שלפיה המאמנים הטובים ביותר הם אלה שהיו קשרים אחוריים", הוא אמר, "תראו את גווארדיולה, את אוסקר גרסיה (חלק גדול מהקריירה שיחק כקשר התקפי - א"ק), את פאולו סוזה או את רוברטו מרטינס. לקשר האחורי תמיד יש שחקנים סביבו והוא חייב להחזיק ביכולת קבלת הרבה החלטות במהירות. זה לא צירוף מקרים ששני המאמנים שמיניתי במכבי - אוסקר וסוזה - שיחקו בעמדה הזו. אני מאמין שלשחקנים כאלה יש יתרון טקטי מסוים על אחרים".
המאמן נשאר הכוכב. שחקני התקפה הם בדרך כלל יותר "סטארים" משחקנים אחרים. הם אלה שזוכים לכותרות הגדולות, שרודפים אחריהם צלמי הפפראצי. לכן, כשהם הופכים למאמנים, פעמים רבות הם עדיין רואים עצמם ככוכבים האמיתיים של הקבוצה, יותר מהשחקנים הנוכחיים, מה שפוגע בשחקנים ובמרקם הקבוצתי. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא דייגו מראדונה.
בנוסף, שחקני התקפה זוהרים מתקשים לקלוט שהחניכים שלהם לא מסוגלים לבצע דברים שהם עצמם ביצעו כשחקנים ולכן הם מארגנים את הקבוצה בדרך שלא תואמת את היכולת האמיתית של השחקנים. יש טענות שזו אחת הבעיות של מרקו ואן באסטן.
שם ולא יכולת. ואולי הבעיה היא בכלל לא במאמנים אלא במי שממנה אותם. בניגוד למאמנים אחרים, כוכבי התקפה לשעבר מקבלים פעמים רבות עבודה רק בזכות שמם ותהילת העבר שלהם, בלי קשר ליכולת האמיתית שלהם כמאמנים.
האוהדים, פעמים רבות, רוצים לראות כוכב עבר של הקבוצה, "סמל", ממשיך במועדון, או שבעל הבית רוצה למנות שם גדול. קחו לדוגמה את אלי אוחנה, משה סיני או אבי נימני. מינוי שמגיע בלי קשר ליכולת וניסיון אימון דינו להיכשל.
בשורות טובות לאוהדים בירוק
אז מה המסקנה? כשמחפשים מאמן חדש, בעיקר אם מדובר במישהו צעיר שרק מתחיל בקריירת אימון, יש להתחשב בתפקיד שלו כשחקן. שחקני התקפה, שידועים בטכניקה המצוינת שלהם, מתאימים יותר להיות חלק מצוות אימון ולעזור בשיפור הבעיטה או הדריבל של השחקנים הקיימים. לעומתם, שחקני הגנה, ובעיקר קשרים אחוריים, הם בעלי פוטנציאל גבוה יותר להצליח כמאמנים ראשיים.
יש סיכוי גבוה יותר, למשל, שגל אלברמן יהיה מאמן טוב יותר מערן זהבי, או שצ'אבי יהיה מאמן מצליח יותר ממסי. כבר עכשיו בישראל, כמו בעולם, יש פחות שחקני התקפה שמקבלים את מפתחות האימון. מבין 14 המאמנים הנוכחיים בליגת העל אין אף אחד שהיה חלוץ. זה גם המקרה של אלכסנדר סטנוייביץ', המאמן החדש של מכבי חיפה. הוא, אם לא ידעתם, היה רוב הקריירה קשר אחורי - בשורות מצוינות לאוהדים הירוקים.
אוהבים כדורגל? עקבו אחרי הטוויטר של אורי קופר והצטרפו לעמוד הפייסבוק של "הכל מקצועי"
לפנייה לכתב/ת 
