הנשיקה שעמדה במבחן הזמן

אבל עד כמה יכולים לזכות ספריהָ לחיים מחודשים בקרב הילדים של בני אותו הדור? האם סיפורים המשרטטים חלק מההיסטוריה ומההוויה הארצישראלית ימשיכו להדהד גם היום או שיידחו וימשיכו לפנות את מקומם על המדף לטובת סדרות מתורגמות וטרנדיות הרבה יותר? ומה לגבי הספרים לגיל הרך - האם השתנה עולמנו עד כדי כך שלא יוכלו להכיל אותם?

דבורה עומר. סיפורים נהדרים שנכתבו בהזמנה(צילום: אביגיל עוזי)

לפני שנים אחדות נתקלתי ברשת הנאבקת גם היא על קיומה במהדורה השנייה של "הנשיקה שהלכה לאיבוד", קובץ סיפורים שראה אור ב-1978 בהוצאת שרברק, הוצאת הבית של עומר. במהדורתו הראשונה זכה הספר ללא פחות מ-35 הדפסות, והנה כעת עמד לפניי על הדוכן, במבצע שאי אפשר לעמוד בפניו כמובן, ונרכש מיד עבור בתי הגדולה - ולא פחות מכך עבורי.

לא זכרתי ממנו הרבה באותו הרגע בחנות, אך קריאה מחודשת הציפה את זיכרונות הילדות הטקסטואליים והוויזואליים שנצרבו בי אז. ילדת ההפך, הבית שנבנה למוצץ וגם "צלחת השבת" שהושארה לילד בבוקר כדי שלא יפריע למנוחת הוריו (חלילה!) התעוררו בחדווה לחיים.

המהדורה השנייה הזו ראתה אור ב-2007, בעיבוד מחדש של איוריה של נורית יובל כדי להקנות להם צבעוניות עזה ואטרקטיבית יותר (כנראה) ובליווי ההקדמות המקוריות של פרופ' עמירם רביב, פסיכולוג חינוכי המוכר גם היום.

"הנשיקה שהלכה לאיבוד", במהדורה המקורית

דבריו של פרופ' רביב מגלים כי הקובץ נכתב למעשה על ידי עומר בהזמנה, שמאחוריה יומרות גרנדיוזיות למדי: "לספק לילד הקטן לא רק עניין, שעשוע ותעסוקה, אלא גם ערכים של העשרה.

הם נכתבו במיוחד כדי לשמש 'מזון רוחני' - אמצעי להעשרה אינטלקטואלית ולטיפוח עולמם הרגשי של בני השלוש ומעלה", כך מעיד גב הספר. מזון רוחני, העשרה אינטלקטואלית, לא פחות.

ברמה הקונקרטית אפשר לומר שהצוות החתום על הספר הקודם בסדרה, "מגדל של קוביות בניתי", ביקש לשחזר את ההצלחה ולספק להורים מקבץ סיפורים העוסקים בבעיות היומיום המתגלות בחינוך ילדיהם, כך שאלה ייהנו מהסיפור ואלה יוכלו לפתח שיחה בנושא הדורש פתרון.

מעשיות לשימוש ביתי

34 סיפורי הקובץ נחלקים לשלושה שערים, ואלה הכותרות המקוריות שניתנו להם: סיפורפורי העשרה, מעשיות לשימוש ביתי וסיפורי "כאילו". את הנימה הדידקטית והמעשית המרחפת מעל כל אלה אפשר לזהות מיד בכותרת "מעשיות לשימוש ביתי", המגיעה כמובן עם הוראות הפעלה "לשימוש" כדי להפיק את מרב התועלת מהטקסט.

"הנשיקה שהלכה לאיבוד". דידקטיות מקסימה(איור: נורית יובל)

בהקדמה לחלק הזה, העוסק בנושאים שעדיין רלוונטיים להורים היום - גמילה ממוצץ, שינה במיטה של אמא ואבא, פחדים בלילה, כניסה לגן, התארגנות בבוקר ועוד - מצהיר פרופ' רביב בפירוש כי הספרות נדחקת הצדה מפני הפסיכולוגיה. היא לחלוטין במקום משני, שכל כולו מכוון לשרת מטרה חינוכית: "הסופר הבונה סיפור בדרך זו נאלץ לפעמים לשלם 'מחיר' המשתמע בהבלטה דידקטית יתר על המידה של הדברים, או במבנה דרמטי לא מושלם", הוא כותב בהקדמה. המוכנות לשלם מחיר ולא במרכאות כפי שהוא הציג זאת, ולהתפשר על ספרות ילדים שהיא פחות מ"מושלמת", מהווה כאן עיקרון מכונן שאין מתנצלים עליו.

כיוון שהנושאים נבחרו עבור עומר "על סמך הניסיון הקליני-חינוכי והספרות המדעית" וזאת "במקום לחכות להשראה שתספק נושאים לסיפורים", הרי שגם ההתפתחות הנרטיבית שבהם נקבעה על פי הפסיכולוגים, נוצרה כדי לספק להורים את הגישה הנכונה, כביכול, להתמודדות עם הסיטואציה.

אם בסיפור "ירון כועס" ירון מתוסכל בשל ציור שלא הצליח לו, על עומר ועל פרופ' רביב לספק להוריו הצעה לפעולה או להתבוננות באירוע מזווית אחרת, זו ההולמת חינוכית כמובן. ואם אמנון מתלונן בסיפור "מה קרה לאמנון?" על עייפות ועל כאבי ראש תוך שהוא מתרוצץ ומשחק, הרי שהצוות החינוכי מסביר כאן להוריו כי הילד בסך הכל אינו רוצה ללכת לגן.

עד כמה יכלה עומר לקבוע כיצד יסתיימו הסיפורים ועד כמה שימשה רק כלי להעברת הדמויות מנקודה א' לנקודה ב'? אפשר לשמוח שחסכו מאיתנו לפחות הוראות הפעלה והסברים לכל סיפור בנפרד, כך שגם ההורים והילד יכולים להציע דרכים משלהם להתרת הפלונטר. היום היו מציעים אולי לירון להמשיך את הציור אחרת, בקו חדש, במקום לפרוק אגרסיות וזעם על דף הנייר שלא השכיל להפוך לציור יפה דיו.

אז למה רק אמא עושה הכל בבית?(איור: נורית יובל)

גם בחלק שבו "סיפורי כאילו", ניכר הפער בין החשש להרחיק לכת בדמיון בספרות הילדים שנות השבעים, ובין ההפלגה במחוזות הפנטזיה המקובלת כיום. בהקדמה לחלק זה מבהיר רביב להורים המודאגים ש"אין כאן בריחה אל פנטזיה רחוקה ובלתי-מציאותית" המתאימה אולי לילדים גדולים יותר, אלא "המסגרת תמיד מציאותית" ו"לבסוף מחזירה הסופרת את המאזין פעור-הפה אל הקרקע המוצקה של המציאות היומיומיות".

תודה לאלוהי הפסיכולוגים, הפעם "הנעימה החינוכית בסיפורים אלו סמויה ומרומזת" בלבד. סוף סוף נזכרו לחזור אל הספרות ולהודיע להורים כי "אין הם סיפורים 'שימושיים'". למרבה השמחה, בזכות חלק זה זכינו בנשיקה שהלכה לאיבוד בכבודה ובעצמה, גילינו מה קורה כשההורים והילדים מתחלפים בתפקידים ומי מנקה את המטבח בלילה (לא אמא, הידד). קשה לדמיין סופר שיתנצל כך היום על הדבר הכי "שימושי" שיש - כוח הדמיון.

אבל זו אולי לא חוכמה גדולה להשתעשע כיום, ממרומי הציניות של שנת 2014, על חשבון מה שהיה מקובל בשנות השבעים. בבחינת הסיפורים לעומק, מתגלה שרובם משקפים היטב גם את המציאות העכשווית ככל שמדובר בגידול ילדים קטנים, במיוחד בגילאי שלוש-ארבע שאליהם מכוונת "הנשיקה שהלכה לאיבוד".

הם עדיין צריכים להיגמל ממוצץ, עדיין צריכים לצאת מהמיטה של אבא ואמא (כן! בבקשה!) ועדיין צריכים להתגבר על המפלצת בלילה - רק שהיום לכל אלה מוצאים יועץ הורות בתשלום.

ובכל זאת, כמה מהסיפורים חושפים נורמות משפחתיות שונות, שאליהן כבר אין הרבה געגוע. בסיפור "כועס אבל אוהב" מסביר רון לכלבו כי העובדה שהכה אותו "מכה קטנה" מפני ששיחק בחוטי החשמל אינה אומרת שהוא לא אוהב אותו. כשהוא מדבר אליו "כאילו היה אבא של הכלב", כך כותבת עומר, ברור כי הסיפור כולו הוא השתקפות של "הפליק הקטן" שחולק בשנים אלו לעתים ביד רחבה למדי, רחבה מדי, על ידי ההורים.

"לא אתה רע, רק המעשה שעשית רע מאוד", אומר רון לטופי. "נכון הכיתי אותך, מכה קטנה, אבל אילו היית מקבל מכת חשמל זה היה יותר כואב ויותר מסוכן". תעודת הכשר שכזאת בהחלט לא הייתה עוברת היום את רף הפסיכולוגים.

בדוגמה אחרת, "אילו היו לאמא שלוש ידיים", אנו עדים לעקרת בית אופיינית בשנות השבעים בישראל, כזו שגם "מכינה ארוחת בוקר לאבא, הממהר לעבודה"

והקבור מאחורי העיתון ליד השולחן, כפי שמלמד האיור של נורית יובל, שידיה העסוקות גם "מכינות לאבא ביציות וסלט ומוזגות קפה" וגם מלבישות את הילד. "אבל אילו היו לאמא שלוש ידיים, אז לא היו שום בעיות", מסבירה לנו עומר, "ותומר לא היה צריך לחכות אפילו דקה אחת" עד שתאכיל גם את ורד התינוקת, תסדר את הבית, תסרוג, תבשל, תכבס, תשוחח בטלפון ותגהץ. ואבא? עיתון אפשר להחזיק גם ביד אחת.

אבל אל לי להתלונן. היום ממשיכים להיכתב ספרים הבאים לפתור בעיה חינוכית בליווי יועצים שקנו את תהילתם בתוכניות טלוויזיה, רק עם כותרות פחות דרמטיות ושום רצון או יכולת להוות "מזון רוחני". הקרבת העקרונות הסיפוריים נעשית באותה עוצמה, ובהרבה פחות חן וקסם ילדי ששרו על מילותיה של דבורה עומר ז"ל.

את הנושאים הקרובים אל לב הילדים, את הדיבור בגובה העיניים, את ההומור ואת הרוח החיובית לא ייקחו מהקוראים החדשים של "הנשיקה שהלכה לאיבוד", ואת הטעם הנוסטלגי המתוק - בוודאי ובוודאי שלא ייקחו מהוריהם.