מילים לילדה שהייתי בשואה

"התמונה הזו, שצולמה ב-1939, מרגשת אותי כל פעם מחדש. אני הילד עם התחבושת על היד, ולצדי אחיותיי הגדולות טובה, שנפטרה לפני חודשיים, ומרים, והאחות הקטנה ברכה, שהייתה תינוקת וחיה כיום בארץ. מיד עם הכיבוש הצליחה אמא לשלוח את טובה ומרים, שהיו אז בנות 12 ו-13 לסלובקיה, והן שרדו אחרי שהסתתרו במשך שנה וחצי ביערות. אחי מרדכי, הגדול ממני בשנה וחצי, ואני נשלחנו לברגן-בלזן, ובזכות התושייה של אמא היינו ברשימה של רכבת קסטנר. כך ניצלנו".(צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות" )

אחיותיי האהובות, כמה צדקו אלה שהטיפו לנו לעלייה לארץ. כואב הלב על אלה שלא נשמעו לקריאה. כל כך הרבה בני משפחה שלנו לא יחזרו מהתופת, אבל תדעו שאנחנו נשרוד את הלא ייאמן הזה. קרה לנו נס, בעצם כמה נסים.

שם: דוד פרנקל. גיל: ‭.77‬

נולד ‭1936-ב‬ בעיירה על גבול הונגריה-סלובקיה שהיו בה 20 אלף יהודים. במרס ‭,1944‬ עם כיבוש הונגריה, הייתה העיירה אחד המקומות הראשונים שמהם נשלחו יהודים להשמדה. רוב המשפחה נכחדה באושוויץ. בספטמבר 1945 עלה לארץ עם אחיו מרדכי. שירת במשך 58 שנים כשופט צבאי. היום: חי בירושלים, נשוי לדידה לבית ליפשיץ, אב לשלושה וסב ‭12-ל‬ נכדים.

"בתמונה הזו אני בת כמעט שלוש, יושבת עם פפיון שאוסף לי את התלתלים ויושבת על כיסא נוח. קרוב משפחה צילם את התמונה הזו בגטו לודג', אז עוד לא באמת הבנו את העתיד לבוא. הייתי אומרת לילדה הקטנה והמתוקה הזו שלא תסמוך על הגורל. שאסור להיות שאננים. מי יכול היה לנחש שנגיע מהארץ לביקור בפולין וניתקע שם עם הדרכון הבריטי שלנו? הנה, רק בימים אלו חזרתי מפולין עם משלחת נוער וכל הזמן אמרתי לעצמי, רק שפוטין לא יכבוש עכשיו את פולין ושוב אתקע כאן".(צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות" )

את ילדה מתוקה, לא מנחשת מה עלול לקרות לך. אבל תשמרי על עצמך. זכרי שתמיד-תמיד צריכים להיות זהירים כי הגורל הוא דבר מתעתע.

שם: דליה גביש. גיל: ‭.76‬

נולדה ‭1937-ב‬ בחיפה. במאי 1939 נסעה עם אמה לביקור אצל קרובי המשפחה בעיר טרנוב שבפולין ונלכדה שם עם פרוץ המלחמה. האם ובתה שהו שלוש שנים בגטו המקומי, נכלאו בבית הסוהר, ורק בספטמבר 1945 הצליחו לשוב ארצה. היום: חיה בחיפה, גרושה, אם לשלושה וסבתא לעשרה נכדים.

"בתמונה אני מצולם עם אבא שלי ישראל ועם אחי מריון שהיה צעיר ממני בשנתיים. הם נרצחו ביריות במחנה ינובסקה ב-17 במרס 1944 יחד עם מאתיים ילדים נוספים. אמא, דורה וייסברג לבית קלינגר, נרצחה בתאי הגזים בבלזץ. לו יכולתי הייתי אומר להם שארץ ישראל זו הארץ היחידה שלנו".(צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות" )

אבא ומריון האהובים, המקום שלכם הוא בארץ, לא בשום מקום אחר. האנטישמיות רק הולכת ומתחזקת - אל תחכו שם. יש לכם לאן לבוא.

שם: פרופ' דב וייסברג. גיל: ‭.85‬

נולד בלבוב שבפולין ‭1929-ב‬ בשם ברוניסלב וייסברג והיה בן עשר בפרוץ המלחמה. במשך שנתיים התחזה לפולני-נוצרי ובהמשך נדד בין 18 מקומות מחבוא שונים. באוקטובר ‭,1944‬ במשקל 28 ק"ג, הסגיר את זהותו כי חשב שמוות ברעב יהיה ממושך וקשה יותר. הועבר למחנה סלקציה ומשם למחנה פליטים, ושם הצילה אותו סטניסלבה ויארצ'וק, פולנייה המוכרת כיום כחסידת אומות העולם. שוחרר ‭1945-ב‬ ועלה לארץ ‭.1950-ב‬ היום: חי ברחובות, נשוי ("‬אני תמיד אומר לילדים שלי שהניצחון שלנו על הנאצים זה שלכל אחד מנכדינו יש את הסבתא הכי טובה בעולם. גם אשתי ניצולת שואה מסלובקיה"),‬ אב לארבעה וסב ‭12-ל‬ נכדים.

"בתמונה הזו אני עוד לא בת שמונה. לו יכולתי הייתי אומרת לילדה שהייתי שאני חיה רק בזכות נסים, כמו הנס שקרה לה בקרמטוריום, כשניצלה רק בזכות תקלה במשרפות, ושאני מקווה שאני ראויה לנסים האלה. שבאמת הגיע לי לחיות. כדי שלא אשכח לעולם כל נס ונס שקרה לי, אני מחזיקה אצלי כל הזמן את הטלאי הצהוב. הייתי מראה לה אותו, והייתי מספרת לה שהיום אני מדליקה משואה בכנסת".(צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות" )

זה לא ייאמן ששרדת, שנשארת בחיים. הרי כבר היית בקרמטוריום, ילדה קטנה, צנומה, שתי רגליים עצמות, והצלחת לעבור את זה, לשרוד את הנורא מכול, את הקור העז ואת השלג הכבד של פברואר 1944, ולחיות, לעלות לארץ, ושבעים שנה אחר כך את עדיין כאן, שורדת, עם כל הקשיים שבדרך.

שם: קתלין שוורץ. גיל: ‭.78‬

נולדה כקתלין ריינר בברטיואויפלו שבהונגריה ב-1936. ‬‭,1944-ב‬ כשהגרמנים פלשו להונגריה, שהתה בגטו ומאוחר יותר הועברה למחנה מאוטהאוזן, ושם עברה ניסויים קשים תחת ידיו של ד"ר אריברט היים, שנודע כרופא המוות של המחנה. רוב משפחתה נספתה באושוויץ. שוחררה ‭4-ב‬ במאי 1945 ועלתה ארצה ב-1957.‬ היום: גרה בחיפה. פנסיונרית של רכבת ישראל ומאז פרישתה מקדישה את חייה לשיפור חייהם של ניצולי שואה בהתנדבות. אלמנתו של שטפן שוורץ, שנפטר לפני 27 שנה. "לא זכיתי להיות אמא בגלל הניסויים הרפואיים שעברתי".

"בתמונה הזו אני בערך בן שש וחצי. אני זוכר שבדיוק הלכתי אז עם אמא לקניות ושם צילמו אותי. בכלל לא זכיתי לחיות חיים של ילד, לא הייתה לי ילדות. לא צחקתי, לא הלכתי לבית ספר, לא שיחקתי. כל התקופה הזו, במקום להיות ילד הייתי בעצם פליט".(צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות" )

הילדות שנלקחה ממך, הילדות שלא זכית לחיות, עוד תשוב אליך. אתה תזכה לחוות אותה דרך עיני הילדים שלך, ובעיקר דרך הנכדים שעוד ייוולדו לך.

שם: צבי צידון. גיל: ‭.81‬

נולד כהרמן צ'ובטרו בבוקובינה צ'רנוביץ ‭.1933-ב‬ הוא נדד מגטו צ'רנוביץ למחנה טרנסניסטריה ובגיל שמונה הגיע בטרסנפורט למחנה ברשאט. שוחרר באפריל ‭,1944‬ עם כניסת הרוסים לאוקראינה. עלה לארץ ‭.1959-ב‬ היום: חי בירושלים, נשוי לרחל, אב לארבעה וסב לתשעה נכדים ועוד אחד בדרך.

"בתמונה הזו, שצולמה בגטו לודג', אני בת עשר. מה הייתי אומרת לילדה הזו? אוי, יש כל כך הרבה מה לומר. הייתי מספרת לה על הסבל הרב שעברתי, ואיתי מיליוני יהודים נוספים, אבל אומרת לה שעצם העובדה שקמה מדינה יהודית, ששומרת על בני עמה, זו הגאווה שלנו והניצחון של כל הניצולים, וזה המון. אין מקום אחר ליהודים".(צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות" )

לפני הכול, תדעי שכדאי היה לשרוד את כל הזוועות, על מנת להגיע בסופו של דבר למדינה עצמאית של היהודים. למרות הסבל שעוד צפוי לך, למרות שהמשפחה שלך לא תשרוד את המחנות, כדאי לך לשרוד.

שם: יונה לקס. גיל: ‭.83‬

נולדה בפולין ‭.1930-ב‬ בפרוץ המלחמה, כשהייתה בת תשע, נלקחה עם משפחתה לגטו לודג',‬ ושם שהתה עד חיסול הגטו והועברה לאושוויץ. היא שרדה את צעדת המוות, עברה בין מחנות נוספים בגרמניה עד לשחרורה ‭8-ב‬ במאי ‭.1945‬ עלתה לארץ ‭.1948-ב‬ היום: חיה בתל-אביב, אלמנתו של יהושע, אם לשלושה וסבתא לשישה נכדים.

"התמונה הזו צולמה בעיר לודג', ליד הבית שלנו. אני בערך בת שנה וחצי כאן, ילדה קטנה ומאושרת. לו יכולתי הייתי אומרת לה, שכמה שעצוב מה שקרה, חייבים להמשיך הלאה. אני המשכתי והקמתי בארץ דור לתפארת. לעולם לעולם לא אשכח מה קרה שם, אבל אני לא מתרפקת על העבר. המבט מופנה קדימה. אני נוסעת עם משלחות נוער, להראות להם מה עברה ילדה קטנה שצלחה את כל התופת, ומדברת יותר על תקומה מאשר על שואה".(צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות" )

את תעברי את זה ויום אחד יהיו לך נכדים, ולמרות הזוועה שאני לא מאחלת לאף ילד לעבור, תמשיכי הלאה, תזרמי קדימה ותהיי מאושרת עם המשפחה הנפלאה שלך. אני רוצה שתדעי שניצחתי, שניצחנו, גם כילדה וגם כאישה בוגרת, שזכתה להינשא ולהביא ילדים ונכדים

שם: פנינה סגל. גיל: ‭.76‬

נולדה כפנינה קלושינר ‭1938-ב‬ בלודג' בפולין, והייתה בת שנה וחצי כשפרצה המלחמה. שוחררה ממחנה בירקנאו בגיל שש וחצי ועלתה ארצה בנובמבר ‭.1947‬ היום: חיה ברמת-גן, נשואה לדן, אם לשלושה וסבתא לעשרה נכדים.

"הייתי כמעט בן 16 בתמונה הזו. זו למעשה הנצחה של רגע לאחר השחרור שלי. ביקשתי מחייל רוסי שהיה במקום שישאיל לי את המדים שלו, רק בשביל התמונה".(צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות" )

אנחנו עומדים פה יחד, רגע אחרי השחרור בבודפשט, אבל אני אפילו לא זוכר שהכרתי אתכם. מה עלה בגורלכם? הייתי רוצה שתדעו שאחרי כל התופת שעברתי, הצלחתי לחיות וזכיתי להקים משפחה בארץ ישראל. זה הניצחון הפרטי שלי ואני מאוד גאה בו.

שם: מרדכי (מוטקה) ויזל. גיל:‭.85‬

נולד בסטו-מארה (סאטמר) שבהונגריה ‭.1930-ב‬ בגיל עשר, כשפרצה המלחמה, נלקח לגטו ואחר כך למחנות. ‭24-ב‬ במאי ‭,1944‬ כשהיה כמעט בן ‭,15‬ הגיע לאושוויץ. שוחרר ‭8-ב‬ במאי 1945 ועלה לארץ שנתיים מאוחר יותר, בגיל ‭.17‬ היום: מתגורר בירושלים, נשוי לאסתר ברקו, גם היא ניצולת שואה, אב לשני בנים וסבא לשמונה נכדים ולשתי נינות.

"בתמונה הזו, שצולמה ב-1940, אני בת שמונה ורוקדת בלט. מי יודע, אלמלא מה שקרה אולי הילדה הזו הייתה אפילו מפתחת קריירה בריקוד ונעשית פרימה בלרינה. החיים מלאים עליות וירידות. כשאת ילדה את מדמיינת את העתיד בכל מיני דרכים, אבל את העתיד שחיכה לנו אף אחד לא יכול היה לדמיין. אחרת הילדה שהייתי לא הייתה מחייכת למצלמה".(צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות" )

אף פעם אסור להישבר. צריך לשמור על תקווה ואמונה בעצמך. לא להיכנע. הנה: רצו להשמיד אותנו אבל אנחנו כאן, זה הניצחון שלנו. שלי ושלך.

שם: ברטְ בדיחי. גיל: ‭.82‬

נולדה כברט אלז ‭1932-ב‬ בליון שבצרפת. הוריה נלחמו בשורות הרזיסטנס,

 ובין 1941 ‭1944-ל‬ הוסתרה לבדה בכפר בסבואה שבאלפים. גם ההורים שרדו, ולברט יש אחות שנולדה אחרי המלחמה. עלתה לארץ ‭,1956-ב‬ היום: חיה בירושלים, אלמנתו של בן ציון בדיחי משושלת בדיחי הידועה, אם לשניים וסבתא לתשעה נכדים, שאחד מהם נהרג בקרב בבוקעתא במלחמת לבנון השנייה. לפני שבוע נולדה לה נינה שלישית והנין הרביעי בדרך. עובדת ביד ושם כמעט 20 שנה וממקימי ארגון "עלומים‭,"‬ המאגד ילדים יהודים שהוסתרו בצרפת בימי השואה.

פרויקט הצילומים מתפרסם היום במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"