מכתב אחרון לאהובה, רגע לפני המוות

שלום אלזה!

קיבלתי את הגלויה שלך מיום 24.10 ואני אסיר תודה עבורה. כל ידיעה מהארץ וממך גורמת לי הנאה רבה, מעודדת אותי. הלוואי והידיעות האלה היו מלאות יותר, והיו מגיעות לעתים קרובות יותר. את מכירה, אלזה, את השיר היפה והמפורסם הזה של ביאליק "אל הציפור", שבו עם בוא האביב מתעוררים אצל המשורר געגועים אחרי ארצו מולדתו ואז הוא פונה אל הציפור הקטנה שזה עתה חזרה מהארץ הזאת, שתשיר לנו מה נשמע שמה. הגעגועים שלי הם קצת אחרים.

מתקרב החורף, קר וקפוא ויחד עם העננים השחורים שמכסים את השמיים מתכסה נשמתי במחשבות שחורות ומאימות. ואז מתעוררת אצלי השאלה: "עוד כמה זמן?" אני צעיר ויש בתוכי המון אנרגיית החיים ואין לי איפה לפרק אותה, לפחות לא באותו הכיוון שהייתי רוצה. פעם כל זה עבד, יצר, ניסה לחיות. היום אני עם כל האנרגיה הזאת, שממש מפוצצת אותי מבפנים חייב להסתפק בשימור של כל זה מה שפעם יצרנו. הדבר היחידי, שנשאר לי זאת העבודה ולפעמים ספר.

לפעמים האנשים מתלוננים על עבודתם הקשה או פשוט נמנעים ממנה. לדעתי הם אינם אנשים מלאים ולעבודה אין להם יחס רציני. העייפות זה דבר טוב. אני אוהב את המיטה שלי, אני נכנס לתוכה עם הרגשה נעימה.

בבוקר, כשעלי לקום לעבודה, נוצרת הרגשה לגמרי אחרת, הייתי קורא לזה שנאה. אני עובד הרבה במקצוע שלי והעבודה הזאת גורמת לי סיפוק מלא. אני רואה את תוצאות עבודתי. ואילו בשבתות ובערבים יש לי חבר אחר – הספר.

לאחרונה קראתי עוד פעם את "הלהבות" וכאת אני קורא כבר את הכרך השני של "תולדות החסידות" ביידיש. למדתי לקרוא היטב בשפה הזאת. בזמן האחרון ניגשנו גם ללימוד השפה העברית. מהשבת וקבלת השבת אני גם כן לומד הרבה, במיוחד מהפרקים מתולדות עמינו ומהחגים. כפי שאת כבר יודעת, אנו גרים 7 חבר'ה ביחד. לאט, לאט אנו לומדים להכיר אחד את השני יותר קרוב. אנחנו כבר ארגנו לעצמנו פעם שנייה יום הולדת, שהצליח מאוד. הלוואי שזה יימשך כך גם הלאה, מפני שבזמנים שלנו, קבוצת אנשים מגובשת ומלוכדת זה הרבה מאוד. מאוד קשה לחיות לבד. האדם הולך מהר מאוד לאיבוד, אלא אם זאת אישיות חזקה מאוד.

הגלויה ששלח דוד ברגר לאהובתו(קרדיט: מכון משואה ללימודי השואה)

מתקרב חג החנוכה. עוד אף פעם לא הרגשתי צורך לחגוג את החג הזה כמו היום. יש לי כבר תכנית איך לסדר את הקישוט ועכשיו אני ניגש לפסל את המנורה. עלינו לבלות את החג הזה יפה ולמלא אותו בתוכן מתאים. חנוכה זה חג החירות ובדיוק עכשיו עוברת שנה מאז ששמתי את הצעד ראשון לכיוון הזה. אני בדרך ואינני שוכח את זה. אני מאמין!!! עוד לא אבדה תקוותנו.

תכתבי לי במדויק לגבי עזיבתם של השישייה הזאת את הקיבוץ.

כשמדובר על משפחתי, אז המצב נראה כדלקמן: כתבתי הרבה פעמים הביתה ולא קיבלתי שום תשובה. רק לפני חודשיים קיבלתי גלויה ממניה ואחר כך מכתב. כתבתי להניו אחר שקיבלתי מכתב מהבית. במכתב כתבו אלי מניה, מונדזיו וסבתא. הם כותבים שום דבר טוב. מונדזיו עובד בבית חרושת ומרוויח 4,50 ר. לחודש, הוא ראש המחלקה. בזמן האחרון הוא נקרא להתייצב וכנראה השנתון שלו גויס כבר לצבא. מניה כנראה גם תעבוד בבית חרושת הזה וגם סבתא.

חוץ מזה, הם כותבים שאבא אימא בריאים וממשיכים לנהל את העסק שלהם. מהניו שנמצא בארץ לא קיבלו שום דבר, וגם לא מפיניו. אני כתבתי להם תשובה למכתב הזה ומחכה שיענו לי! לאחיו של הניו אני לא כותב בנפרד, כי אני סבור שאת תראי לו את המכתב הזה. אולי בפעם הבאה אני אשלח לשניהם תמונה שעשיתי לעצמי.

ד"ש לבבית להניו ולרוזה, שיכתבו משהו. תמסרי ד"ש למונדק ולמרים ובמיוחד לדינקה, פולה, גניה וכד'.

אני מרגיש בריא ואני מרוצה ושמח.

שלום רב, רב.

דוד. (4.7.1940)

חלפו כבר מספר שבועות מאז שקיבלתי את מכתבך. אינני מסוגל לתאר לך איזה שמחה אחזה בי. אני זוכר שהיו אצלך רגעים בהם היו נחוצים לך המכתבים שלי. את כתבת לי על כך. היום אני אודה לך בכנות שנחוצים לי המכתבים של !. במכתבכם האחרון, כשקראתי על התפתחות המשק שלכם, השתלטו עלי כעס, קנאה וגעגועים, אני בעצמי אינני יודע איך לקרוא לתחושה הזאת, אני הרי הייתי כבר כל כך קרוב לראות את כל זה במו עיניי.

אני כתבתי לך עוד קודם כמה גלויות ואני חושב שקיבלת אותן. אני מבקש ממך, אלזה, תכתבי אלי לעיתים קרובות יותר. לגבי ההרגשות שלי כלפיך לא כתבתי, כי אינני יודע אם קיים אצלי דבר כזה. המצב והתנאים שאני נמצא בהם הפכו אותי לאדם מאובן. התקווה לראות אותך לעת עתה נעלמה. נדמה לי שתמיד מישהו מחכה להתנכל בי ורוצה להוציא ממני בכוח את שתקוע בי עמוק. בגלל זה ניסיתי להיות קשוח, חזק ואמיץ לב, כדי שאוכל להחזיר בכבוד כל מכה. לחיות בתקופת החורף, להצמיח שער או פרווה, כהגנה בפני חורף קשה.

ההתאבנות שלי היא ההגנה בפני "חורף קשה". אני כבר לא מסוגל לשיר כמו קודם, בצורה עליזה וחסרת כל דאגות. ואם לפעמים בא לי יחד עם החברים לשיר ולשמוח, אז או שהמחשבות בורחות לזמני העבר או שעיניי מתמלאות בדמעות. אני מתגעגע אליכם, בני המזל!!! אני רוצה להביט בשמיים הכחולים שלכם ולהתרחץ בים שלכם. אצלכם כבר קיץ וכאן עדיין קר וגשם יורד בחוץ. האביב טרם הגיע השנה, אולי בשנה הזאת הוא בכלל לא יגיע?

את חג הפסח ביליתי יפה ובאופן משמעותי. בשבילי זה כבר הפסח ה-4 מחוץ לבית. עוד אף פעם לא חגגתי את החג כמו בשנה הזאת. האגדה, שקראתי בערבי החג, חיזקה אותי והוסיפה אמונה ועידוד. בימים האחרונים של החג הזמנו אלינו גברת לפגישה. את בטח מכירה אותה? היה לנו טוב איתה וחמים.

מתוך מכתביו של דוד ברגר ז"ל(קרדיט: מכון משואה ללימודי השואה)

ל"ג בעומר עבר בלי אירועים מיוחדים, לא יצאנו לטיול כמו בשנים שעברו. את יודעת, אלזה, רק שנה וחצי חלפה מאז שעשיתי את הצעד הראשון, כדי להיפגש עם אחי הניו, ולי נדמה שעברו מאז כבר 10 שנים. במשך הזמן הקצר הזה עברו עלי חוויות רבות מאוד. אולי, בעזרת השם, אוכל לספר לך פעם על כל זה בשקט. למרות כל זה מה שפעם כתבתי לך, אני ממשיך להאמין אמונה שלמה, כמו קודם...

אני גר כעת בשלישיה עם מאלה וסרוליק. אני עובד גם הלאה בחטיבת עצים, כי אינני רוצה לעבוד בשבתות. מפעם לפעם אני עובד במקצוע שלי ואז העבודה קלה יותר והרווח גדול יותר. לאחרונה אני מתרכז בעבודה כדי להרוויח את הלחם היומי שלי, מפני שלא תמיד אפשר למצוא עבודה וחוץ מזה, אינני רוצה כמובן לעבוד בשבת.

מבחינה בריאותית אני מרגיש בסדר, למרות מגפת הטיפוס שקיימת עכשיו. אני מודאג ממצבו של הניו. כתבתי לו כבר מזמן גלויה וכלום. לכן הייתי מאוד מבקש ממך לכתוב לי מה נשמע אצלו, האם הוא במקרה לא נשלח לחזית. עם הבית יש לי קשר קבוע.

שכחתי לכתוב לך לגבי עניין אחד חשוב - אני התייצבתי בצבא והתקבלתי. הגיוס יתקיים כנראה בחודש אוגוסט או באביב. אם ייקחו אותי אהפוך לחייל. תודה רבה בשביל התמונות, גם אני מתכוון להצטלם, ובהזדמנות הקרובה אשלח לך תמונה יפה. תכתבי הרבה על עצמך ובכלל.

תהי בריאה וחזקה ותמסרי ד"ש לכל החברה, שלאחרונה הגיעו אליכם.

דוד שלך.

• דוד ברגר נרצח עם הגעת הכיבוש הנאצי לליטא ביולי 1941. ההצצה למכתבים הללו התאפשרה הודות למכון משואה ללימודי השואה. תרגום מפולנית – ארתור שטיפטל. הגהה – שושנה שטיפטל.