טראש עובד רק עם אפס ציפיות
כשקייטי פרי ומיילי סיירוס מוציאות קליפים מגוחכים, זה מתבקש. כשכוכבות פופ קצת יותר מעניינות כמו לילי אלן ואבריל לאבין מנסות, זה מטריד ומאכזב
אם אתם מחזיקים בבית את הדבר הזה שנקרא אינטרנט, קשה להאמין שלא הוצפתם השבוע בהודעות מזועזעות, טורי ביקורת תרבות ואייקונים של קיא ורוד. כלת השמחה הפעם: אבריל לאבין. ובינינו, הפעם זה באמת מגיע לה.
כתבות נוספות בערוץ המוזיקה של ynet:
- אחי, שים ג'רמי: איך ולמה נתקענו ברוק של הניינטיז?
- תרועת פסטיבלים: את מי אפשר לראות איפה באירופה?
-
צפו: כש"התקווה" פוגשת את "משחקי הכס"
אפילו מי שזוכר לה חסד נעורים מימי הקומפליקייטד וסקייטר בוי, לא יצליח למצוא שום דבר טוב ב"הלו קיטי", הסינגל החדש שלה, שמשלב קצת דאבסטפ (כי איך אפשר בלי), ציוצים של חרוזים חסרי פשר באנגלית ויפנית, צבא רקדניות יפניות משוכפלות ריקות הבעה, קאפקייקס, פלסטיק, נצנצים, ביריות וסושי. בקיצור, פשוט גרוע.
הוא כל כך גרוע שלרגע קט מתחשק לעצור ולתהות אם לא מדובר באיזו בדיחה סופר אירונית ומודעת לעצמה, או משהו שהיא עשתה רק כדי לקבל יחס, גם אם שלילי, מבאזזפיד. הרי גם לאבין בטח יודעת שהדאבסטפ יצא מהאופנה בערך יחד עם תסרוקת הסקרילקס שהיא מתהדרת בה, ושכל האלמנטים שיש בקליפ הצבעוני עד כדי אפילפסיה שלה לא מחפים על כך שמדובר במוזיקה איומה. כזו שהחבר צ'אד קרוגר, איך לא, עזר לה לכתוב.
פעם היא חשבה שהיא עושה מין פאנק-רוק לילדי אימו חמודים. זה היה מוצר לא רע בכלל יחסית לזה שהגיע מנערה בת 17: הלחנים היו קליטים, נעימים וסבירים לגמרי, היה כיף לשיר איתה, זה היה פופ טוב.
התוצר החדש שלה, לעומת זאת, גורם לאוזניים לדמם - ולא יעזרו כל החיוכים, הדילוגים והדימויים המכלילים עד גזעניים של יפן, שמשולבים בקליפ עצמו. זו חייבת להיות בדיחה מטא-טקסטואלית מלאת מודעות עצמית. לאבין, או המפיקים, או השד יודע מי שבאמת עומד מאחורי הדבר הזה, בטוח התכוון לבקר את האופן שבו יפן מחקה את ארצות הברית (וקנדה איתה, נניח), שמחקה את יפן, שמחקה אותה בחזרה במחווה פוסט מודרנית סופר מתוחכמת. נכון?
בראיון לאתר Digital Spy, לאבין אמרה שהשיר פלרטטני וחושני במתכוון - אבל שהוא גם מעיד על חיבתה הכנה להלו קיטי. פשוט ככה. ואם ככה, אז אולי הציניות של לאבין אפלה יותר משחשבנו, או שהיא מונעת על ידי סוכנים ויועצי יח"צ גרועים למדי. בכל מקרה, מעניין איך ואם בכלל היא תשתקם מהחיסול התדמיתי הנרחב שנעשה לה.
והיא לא לבד. גם לילי אלן, זמרת מוערכת הרבה יותר, חצתה לאחרונה את הקו שמפריד בין הפארודי למביך. אולי זו נאיביות צרכנית להתרעם על זה דווקא עכשיו. אולי מפיקים וכותבים של להיטי קיץ ענקיים עוד מימי המקרנה ידעו שהם כאלה, כלומר, מוזיקה גרועה שלא מחדשת כלום לאוזן במקרה הטוב, ונתמכת בקליפ פוגעני ומעליב ויזואלית במקרה הרע.
אבל כשהפאשלות מגיעות לאוזן ולעיניים מכיוונן של זמרות שעד עכשיו שמרו על קו אחיד יחסית של טראש נעים, או אפילו פופ סרקסטי וביקורתי, רמת התסכול עולה. הסינגל הראשון שהוציאה אלן מאלבומה החדש, "Hard Out Here", קיבל שבחים מצד אחד, אבל הושמעה נגדו גם לא מעט ביקורת מנגד.
בתחילת הקליפ היא מבקרת במופגן את התעשייה עצמה שדורשת ממנה לבצע מייק אובר, כשהיא על שולחן מנתחים ומסבירה שהפיגורה שלה לא במיטבה כי היא עברה כמה לידות. גם המילים מכוונות לשם, כשהיא מנכסת לעצמה את המילה הפוגענית ביץ' ומסבירה שהרבה יותר קשה להיות אישה בתעשיית המוזיקה, ובעולם בכלל. הבלונים הענקיים שכותבים משהו ממש לא מחמיא על איבריה המוצנעים תורמים לאותה אווירה.
אבל אז באות רקדניות הליווי שלה, שחלק גדול מהן שחורות, ועושות טוורקינג, כפי שמתבקש מאיקונות מוזיקה בימים אלו. גם אלן לוקחת חלק במלאכה, אלא שהיא מכוסה ולבושה יפה מכף רגל ועד ראש, בעוד שהבנות שסביבה חשופות איברים, ובעיקר ישבנים רוטטים, בהילוך איטי, ובשילוב נוזלים שונים והפלקות הדדיות.
זה אמור להיות מגוחך באופן מודע, להזכיר לנו שקשה להיות זמרת היום בלי להתפשט, לפחות חלקית, אבל על הדרך אלן "שומרת על כבודה" ובמקביל מעניקה במה לאותה החפצה שהיא אמורה לצאת נגדה.
אפשר היה לפטור את זה כפקשוש קטן בתוך מכלול של יצירה משובחת, אבל השירים הבאים שיצאו מהאלבום שלה רק מעידים על הידרדרות נוספת. "Air Baloon" לא מתהדר בטיפה אחת מהתחכום של מי שהוציאה שירים שנונים על שפיכה מוקדמת. והקליפ? לא עוזר. אלן מקפצת לה במרחבי הטבע, ופתאום יש שם רקדנים, וצ'יטה, וזברה. האם היא עושה צחוק מקייטי פרי, או פשוט מנסה לתפוס טרמפ על ההצלחה שלה?
ואם זה לא מספיק, שיר הנושא של האלבום, "Sheezus", מתיימר להיות הערה משעשעת על מאבק כוחות בין הזמרות העכשוויות, שיר קאמבק מלא ניים דרופינג של לורד, ליידי גאגא ושאר החברות, שבו אלן מודה שהיא קצת חוששת, אבל מוכנה לאטום את האוזניים להשוואות ולחזור לזירה שבה כולן מקבלות מחזור, ונלחמות על הכתר.
בפועל, עם מילים שלא ממש יוצרות פרודיה מוצלחת ובעיקר לא מצחיקות, לצד קליפ משעמם בצבעי ניאון שבו מאייתים סביבה את האותיות "LOL" ו"HA-HA", התוצאה השלמה נראית מתאמצת, מעייפת ואפילו מעט פחדנית, בדיוק כמו שהיא אומרת.
אולי מפני שקשה לנשים, פני שמצופה מהן להיות אלילות אך גם אובייקטים מיניים, קל יותר לבקר אותן. ואולי הביקורת על אבריל לאבין ועל לילי אלן, למרות השוני ביניהן, נובעת ממקום דומה - פעם הן עשו דברים אחרת. מהראשונה ניטלה החינניות התמימה לכאורה של מרד הנעורים, ומהשנייה ניטל העוקץ - ועכשיו החדשות העצובות הן ששתיהן נראות כמו חיקוי של מוצרי פופ חדשים יותר.
ולראייה, אף אחד לא מצפה מקייטי פרי להיות עוקצנית או מחוכמת, כשהיא מפחידה את הטיגריסים בג'ונגל או מזעזעת את המצרים עם ראפ פרעונים וספינקסים שיורים קרני לייזר.
"Dark Horse" הוא שיר גנרי על נקמנות מאהבה נכזבת, כולל שורת הראפ הקסומה: "She can be my Sleeping Beauty, I’m gon’ put her in a coma". הקליפ מוגזם, מופרך, צבעוני מדי, גדול מדי, אבל משהו שם עובד. כי הקצב של השיר ושל העריכה טובים, וגורמים לך לזוז, ולא בגלל התקף אפילפסיה.
הוא לא בהכרח מודע לעצמו, מעבר לכך שפרי בטח יודעת שהיא לא השחקנית הכי טובה בעולם, אבל איכשהו, למרות כל האיפור והתפאורה המופרעת, הוא לא נראה מתאמץ. הוא קייטי פרי - מטופש ומהנה. בלי יומרות.
ואי אפשר בלי מיילי סיירוס - האישה שכולם נהנים לאהוב או לשנוא, בעוצמה רבה. המורדת, המתפשטת, המנוצלת, המנצלת. כל כך נהנים לדבר עליה - עדיין! - עד שסקידמור קולג' במדינת ניו יורק עומדת לפתוח קורס שיתמקד רק בה, כקונפליקט תרבותי.
אפשר להגיד שהקליפ של "Wrecking Ball" סובל מפיצול אישיות בין הקלוז אפ הכמעט מרגש של סיירוס הבוכה שעושה הומאז' לשינייד אוקונר קצת לפני שהן התחילו לריב, לבין הרכיבה המגוחכת על הכדור המדובר (בעירום). אבל השיר, כשיר, הוא מוצר נעים. בכייני אולי, אבל המנוני לחלוטין ומתאים לכל פרידה/איט'ס קומפליקייטד.
וסיירוס אפילו סיפקה הנאה טראשית לחלוטין בביצוע שלו בטקס פרסי המוזיקה האמריקאים. בגד ים/פיג'מה חתולית? יש. גלקסיות, רשתות עכביש וצורות גיאומטריות מתנפצות באנימציה מהניינטיז? יש. חתלתול ענק שעושה ליפ סינק, בוכה, קורץ ומוציא לשון בסוף? יש! ההופעה הזו היא ההבדל בין פופ מגוחך לתפארת ומשמח, לבין קטסטרופה אודיו-ויזואלית מביכה, כמו זו האחרונה של אבריל לאבין. קו דק מאוד עובר בין השניים, קו דק ואכזרי.
אבריל לאבין. את אמיתית?!
מומלצים
