עו"ד יגאל ארנון הלך לעולמו בגיל 84
מייסד משרד עורכי הדין יגאל ארנון, מהפירמות הגדולות והמובילות בישראל, הלך הלילה לעולמו בביתו בתל אביב. בראיונות שנתן בעבר לידיעות אחרונות, סיפר על הפציעה במלחמת השחרור ששינתה את חייו, ועל תחושת השליחות שהביאה אותו ללמוד משפטים: "רואה את תפקיד עורך הדין כרובין הוד מודרני, שתפקידו להגן על חלשים"
עורך הדין יגאל ארנון, מבכירי עורכי הדין בישראל, הלך הלילה לעולמו בביתו בתל אביב, לאחר שבשנים האחרונות ניהל מאבק ארוך במחלה קשה. הלווייתו של ארנון, בן 84 במותו, תתקיים מחר (ג'), בשעה 18:00 בבית העלמין בכפר שמריהו. ארנון הותיר אחריו שתי בנות ואת אחד ממשרדי עורכי הדין המפוארים בישראל.
קורות חייו של יגאל ארנון שזורים בקורותיה של המדינה. ארנון נולד בעיר העברית הראשונה בדצמבר 1929 לאב ממוצא רוסי ואם ממשפחת רבנים מיוחסת שהכתה שורשים בארץ כבר במאה ה-19. בילדותו, עברה משפחתו להתגורר בירושלים, שם למד בבית הספר סוקולוב ובגימנסיה העברית ברחביה. בגיל 18 התנדב לשמש כנוטר במשטרת היישובים, כוח משטרה יהודי חוקי שפעל בחסות הבריטים בתקופת המנדט, ואף פיקד על הקרב במשק ילדים מוצא.
במלחמת השחרור הצטרף ארנון לחטיבת ירושלים, והשתתף בקרב הקסטל ובניסיון הפריצה לעיר העתיקה בירושלים – שם נפצע קשה ברגליו. על-אף הפציעה, שב ארנון לצה"ל ושירת בשירות קבע בדרגת סרן, כמפקד מחנה שנלר שברחוב מלכי ישראל בירושלים.
מחלוצי תחום עריכת הדין
בשנת 1953 נשא יגאל ארנון לאישה את שרינה, ממנה נולדו לו שתי בנותיו, דפנה, אדריכלית במקצועה וכרמל, אמנית. בשנת 1955 לאחר שסיים את לימודיו במחזור הראשון של הפקולטה למשפטים הראשונה שנפתחה באוניברסיטה העברית, הוסמך כעורך דין, והיה לאחד מחלוצי התחום בארץ.
שנים מאוחר יותר, ימשיך לתרום לאוניברסיטה ואף ימלא בה שורה של תפקידים, בהם יו"ר חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים; נשיא אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית, ועוד. עם סיום כהונתו של ארנון כיושב ראש חבר הנאמנים, נחנכה כיכר על שמו במרכז קמפוס הר הצופים.
לאחר שסיים את לימודיו, התמחה ועבד מספר שנים כשכיר במשרד עורכי הדין שפאר, תוסיה-כהן ובשנת 1958 פנה לדרך עצמאית והקים ברחוב שלומציון המלכה בירושלים משרד עורכי דין הנושא את שמו עם שותף, עולה מניו זילנד, שהביא עימו לקוחות זרים. כעבור כחמש שנים התפרקה השותפות וארנון המשיך לנהל את המשרד בעזרת עורכי דין צעירים שכירים, ביניהם עורך הדין דרור ויגדור שהיה למתמחה הראשון שלו ומכהן גם היום כשותף בכיר בפירמה.
עם השנים גדל המשרד ואף התרחב לתל אביב. כיום, נמנה המשרד בין חמש הפירמות המובילות בארץ עם למעלה מ-140 עורכי דין, מהם כ-50 שותפים ועוד 120 עובדי מנהלה הנחלקים בין 2 משרדים בנחלת שבעה, בקרבת המדרחוב, ובצמרת מגדלי עזריאלי בתל אביב, שאת הקמתם ליווה המשרד.
בראשית שנת 2010 בעת ששהה בחצר ביתו בהרצליה, נפצע ארנון בגבו, ובעקבות ניתוח שעבר הידרדר מצבו. לאחר שהיה מאושפז תקופה במרכז הרפואי שיבא, חזר לביתו. במהלך השנים הללו ועד היום ממשיך המשרד להתנהל באמצעות אקזקוטיבה של שותפים בכירים אשר מנהלים את המשרד על בסיס קבלת החלטות באופן דמוקרטי ושוויוני – מודל לא שכיח בקרב צמרת המשרדים.
ניצח על התיקים המתוקשרים בישראל
לאורך השנים ייצג ארנון בכמה מהתיקים היותר מתוקשרים בישראל: בשנות החמישים ייצג את אברי אלעד אשר כונה "האדם השלישי" והיה לאחד משליחי המודיעין הישראלי במצרים. בהקשר זה התעמת ארנון עם החשדות שעלו נגד גלעד, לפיהן הסגיר לידי המצרים את רשת הסוכנים שהופעלה במסגרת "העסק הביש".
בשנות השמונים ייצג את אהוד אולמרט אשר זוכה מפרשת החשבוניות המזויפות ובשנות התשעים ייצג את אריה דרעי במשפט במסגרתו הואשם והורשע בקבלת שוחד. גם את יעקב נמרודי ייצג ארנון בשנת 2002, בפרשה שכונתה "נמרודי גימל" בה היו מעורבים נמרודי האב וידידו הסופר אריה קרישק.
במשרדו של יגאל ארנון אמרו היום: "יגאל הוא מורה דרכנו, מייסד המשרד ועמוד התווך שלו במשך למעלה מחמישים שנה. אנו חייבים לו חוב ענק של כבוד, ומוקירים תמיד את מקומו המרכזי בחיינו האישיים והמקצועיים ובעולם המשפט והכלכלה בישראל. יגאל היה חבר קרוב של רבים מאיתנו, אדם מיוחד, בעל שיעור קומה יוצא דופן; חריף מחשבה, חכם, יסודי, מסור לכל סובביו, שופע חום וסימפטיה אנושית, ונכון לעזור לכל אדם. משפטן אמן, בעל כושר ביטוי ושכנוע נדיר. יגאל התווה את דרך המשרד, את אפיו, סגנונו ויכולותיו המקצועיות. הוא היה אהוב ונערץ על כולנו, ואנו כואבים מרה את לכתו".
ארנון: "לא הייתי מוותר על הפציעה"
בראיון לידיעות אחרונות בשנת 2004 סיפר ארנון על האירוע המשמעותי בחייו, כשהיה בן 18 בלבד. "אין ספק שהאירוע המשמעותי בחיי היה פציעתי במלחמת השחרור," אמר ארנון, שהיה אז בן 75. "בערבו של ה19- במאי הייתי חלק מכוח משולב של ההגנה, אצ"ל ולח"י שהתארגן בבית טנוס בירושלים, מול החומות, בניסיון לפרוץ לעיר העתיקה. הפריצה נכשלה. כוחות הלגיון שהיו על החומה ירו עלינו כמו במטווח. פגעו בי מספר כדורים ושכבתי בשטח מספר שעות, עד שחולצתי על ידי מפקדי, נתנאל לורך ז"ל, ועוד שלושה לוחמים אמיצים."
מה עשית עד שחילצו אותך?
"למזלי אני אדם מאורגן והיו עלי שש תחבושות אישיות. בזמן ששכבתי בשטח חבשתי את עצמי. לאחר מכן שכבתי מספר חודשים בבית החולים שערי-צדק. חוויית הפציעה והשכיבה הממושכת בבית החולים גיבשו את השקפתי על החיים, על השלום ועל המלחמה. החוויה הזו נתנה לי פרופורציה וגרמה לי להבין מהם הדברים החשובים בחיים. כשאתה רואה אנשים מתים סביבך אתה רואה את החיים באופן פרופורציונלי. מדובר באירוע שמנחה את דרכי בכל יום מימי חיי. החיים לפני הפציעה ולאחריה אינם אותם חיים מבחינת ההסתכלות עליהם."
מה היו המסקנות? מהם לטעמך הדברים החשובים בחיים?
"משפחה, חברים ועשיית חסד. כמאמר הנביא מיכה, 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשיית משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך."'
שמרת על קשר עם המפקד שהציל אותך?
"בהחלט, עד מותו. בנו, אמנון לורך, שהוא עורך-דין, הוא אחד מהשותפים הבכירים במשרדי."
מה המסר שלך לאדם שנפצע וחייו לא חזרו להיות כשהיו?
"לראות בהמשך החיים אתגר ששווה מאמץ."
הפציעה השפיעה על המשך דרכך כעו"ד?
"לא. זה השפיע עלי כאדם ולא כעורך-דין, וזה הדבר החשוב ביותר. כיום אין אירועים קשים מדי עבורי. כשאנשים שואלים אותי מהיכן הכוח שאני שואב במצבים קשים, אני אומר שהכוח הוא מאותה חוויה, שגרמה לי לראות את החיים ומה שקורה לי בהם בפרופורציה אל מול המוות, שהיה כפסע ביני לבינו."
זה נשמע כאילו אם היתה ניתנת לך האפשרות לא היית מוותר על הפציעה.
"נכון. לו היתה לי ברירה, עדיין לא הייתי מוותר על הפציעה".
בראיון בלעדי שהעניק שנה אחרי לידיעות אחרונות, ישב איתי ארנון במשך שש שעות במשרדו עד שנאלצתי לקטוע את הפגישה וללכת לרכוש עוד קלטות לטייפ. כששבתי הוא ביקש שנמשיך. זה היה בשנת 2005. נפגשנו במשרדו כשהוא היה בן 76 ושלט ביד רמה במשרד. להלן חלקים מהראיון:
על המשבר הכלכלי שחווה אביו: "יום אחד, כשהייתי ילד קטן, אני זוכר שהפסנתר נעלם פתאום מהבית. הדבר הבא היה שפתאום צץ לנו דייר משנה בדירה, ואחר כך עוד אחד, ובסוף עברנו מתל-אביב לירושלים לגור עם סבתא שלי, בבית יפה של שני חדרים. מה שקרה הוא שאבי הפסיד את הונו לאחר שלקח אשראי מהבנקים כדי לייצר תמונות בכמויות מסחריות של הנסיך מווילס, שהיה אמור להיות מוכתר כמלך אנגליה - אבל בסוף ויתר על המלוכה כדי להתחתן עם גרושה אמריקנית, הגב' סימפסון.
"אבא שלי נתקע עם כמות דמיונית של תמונות ריקמה צבעוניות לא רלוונטיות של אותו מלך ובת זוגתו. אני לא זוכר את האירועים ההם כמשבר. לא הבנתי קודם שאנחנו אמידים ולא הבנתי אחר כך שאנחנו כבר לא אמידים. בסך הכל, היה דבר נחמד: גרים עם סבתא ויש משפחה גדולה בירושלים, שלפני כן יצא לי לפגוש אותה מעט מאוד.
על לימודי המשפטים: "אחרי שנפצעתי, הבנתי שאני מחליף את הזירה של האבירים בזירה של בית המשפט. מאז ועד היום אני רואה את תפקיד עורך הדין כרובין הוד המודרני, שתפקידו להגן על חלשים. זו הסיבה שהחלטתי ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, במחזור הראשון של הפקולטה למשפטים".
על אשתו הראשונה: "פגשתי אותה במהלך לימודי המשפטים בירושלים, במסיבה. רקדנו, התפתח רומן ובסופו של דבר התחתנו. למרות שהתגרשנו, יש לי רק מלים טובות לומר עליה. היא אישה מדהימה. מאז שהתגרשנו ועד היום, בכל יום שישי אני יושב בראש השולחן אצל אשתי הראשונה, יחד עם הילדים וחברים, ועושה קידוש."
על תקופת ההתמחות: "לאחר שסיימתי את לימודי המשפטים, התחלתי התמחות אצל עו"ד שלמה תוסיה-כהן ז"ל, שהיה אחד מעורכי הדין הבכירים בישראל. למקום ההתמחות היה משקל מכריע בכל מה שנוגע לעתיד המקצועי שלי: אתה לא יכול להיות כמו מיכלאנג'לו אם לא היית תלמיד שלו. אני יודע שאם הייתי עובד אצל עורך דין אחר, לא היה שום סיכוי בחיים שאגיע להיכן שהגעתי. עד היום אני חייב להם."
על היציאה לדרך עצמאית: "עבדתי במשרד של תוסיה-כהן כארבע שנים, ואז החלטתי שאני רוצה לפתוח משרד לבד. ידעתי שאני יכול. שכרתי שלושה חדרים בירושלים והתחלתי. היה לי את בנק דיסקונט כקליינט, הם שילמו לי 100 לירות בחודש. זה כיסה את השכירות, אז ידעתי שאני לא צריך לדאוג.
"בבית חיינו בצמצום. את האוטו הראשון שהיה לי קניתי בגיל 30 בערך. המתמחה הראשון שלי היה בחור מרוקאי. המרוקאים היו אז השכבה המופלית לרעה, כולם אמרו שאין להם סיכוי. חשבתי שאני חייב לעשות את זה, בדיוק מאותה סיבה שמאוחר יותר היה לי מתמחה בדואי ופעם מתמחה ערבייה."
על ההתקדמות בקריירה: "מהרגע שפתחתי את המשרד, לא היה לי שום משבר עיסקי. כל שנה היתה יותר טובה מקודמתה".
לפנייה לכתב/ת 
