שנתיים בתוך תנור, 100 ק"מ מהבן התינוק
פאני ומשה ריינהולד מסרו עם פרוץ המלחמה את בנם למטפלת והסתתרו בתנור במפעל בהולנד. הם שרדו והתאחדו לאחר שנתיים. זהו סיפורם
"לא ראינו אור שמש במשך שנתיים. חיינו מלחם וחמאה וכל הזמן ישבנו בתוך התנור, מכופפים. העיקר לשרוד את המלחמה ולשוב לראות את הילד"
פאני (93) ומשה ריינהולד (בן 93 במותו) מסרו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה את בנם אריה, בן שמונה חודשים, למטפלת, והסתתרו בתוך תנור חימום בגודל שני מטרים במפעל נטוש בהולנד. הם שרדו את המלחמה, עלו ארצה והתבססו במושב אביגדור שבמועצה האזורית באר טוביה. לפני חודשיים הלך ריינהולד לעולמו, ואשתו - שחיה במושב עם שני בניה ו-14 נינים - החליטה לספר כיצד שרדו.
בני הזוג, גרמנים במוצאם, הגיעו להכשרה חקלאית בהולנד בשנת 1939. הם עבדו ולמדו ובתמורה קיבלו מזון ומעט כסף. שלוש שנים לאחר מכן החלו הנאצים לחפש יהודים באזור. השניים מסרו את בנם התינוק למטפלת תיאה קליין, וזו לקחה אותו לעיר סמוכה, רשמה אותו כבנה והשגיחה עליו. מיד לאחר מכן הם נמלטו ופגשו בפיט וילדסכוט, לימים חסיד אומות עולם, שהיה הבעלים של מפעל לייצור לבנים שהושבת בשל המלחמה. וילדסכוט איפשר להם להסתתר בחלקו התחתון של המפעל, מתחת לאדמה. הם שהו בחלל הקטן של התנור לשריפת הלבנים במשך שנתיים בעוד בנם נמצא במרחק של 100 קילומטרים מהם.
יום השואה ב-ynet
מצעד החיים: "אי אפשר להגיד כאן 'לסלוח'"
יהודים וערבים בטקס בכלא: 'קירוב בין העמים'
"חיינו בצפיפות נוראית. בלי מקלחת ושירותים, עם דלי קטן וברז אחד. רוב הזמן ישבנו כפופים בתוך התנור", סיפרה ריינהולד. "פיט היה מבריח לנו מזון. אף אחד לא ידע שאנחנו שם, פרט לאופה מהמאפייה בעיירה. חיינו בלילה וביום ישנו. בעלי היה מקבל מפיט צמר כבשים ועושה ממנו חוטים ובתמורה היינו מקבלים מזון, בעיקר לחם וחמאה. הייתי מכינה בלילה את האוכל בתנור כדי שלא ייראו מהארובה את העשן הלבן. לא ידענו מה קורה בחוץ. מדי פעם פיט היה מביא יהודים נוספים לכמה ימים ומעביר אותם למקום אחר, אבל אנחנו נשארנו בתנור עד סיום המלחמה.
"אחת לכמה שבועות, רק לאחר שפיט בדק שאין איש בסביבה, היינו יוצאים לגג המפעל כדי לנשום אוויר לכמה דקות, ומיד חוזרים. רוב הזמן
ישבנו על הרצפה כפופים ומאוד מפוחדים. חשבנו רק על אריה הקטן ומה קורה איתו".
בזמן שהסתתרו נוצר קשר בין וילדסכוט ובין המטפלת והשניים התאהבו. תיאה עברה לגור עם התינוק אצל בעל המפעל וכך יכלו בני הזוג המסתתרים לראות את בנם מדי פעם. "הם הביאו אותו אלינו אבל הוא לא זיהה אותנו. היינו איתו כמה שעות בלבד מספר פעמים וזהו", הוסיפה ריינהולד.
עם סיום המלחמה, יצאו בני הזוג ממקום המסתור ונסעו על אופניים לביתו של וילדסכוט. "אריה לא רצה לעזוב את תיאה. הוא אמר לי: 'את לא אמא שלי'. זה שבר לי את הלב", נזכרה האם. בספטמבר 1947 הפליגה המשפחה לצרפת ומשם עלתה לישראל. "סיפור הישרדותם של הוריי מלווה אותי כל החיים", סיפר הבן אריה.
לפנייה לכתב/ת 
