למה לעזאזל זה מגיע לי?

מדי יום אני נכנס לקרוא כאן כתבות. מתחיל בכותרות הראשיות, מתעדכן מה אמר ביבי ומה ענה טיבי, מברר מה עשה הכסף שלנו, האם הייתה התקדמות בשיחות בינינו לבין הפלסטינים, בין אסד למורדים ובין אביבית לליהיא. אם אני במצב רוח ממש מזוכיסטי, אני גם בודק מה שלום מכבי חיפה שלי. השיטוט הזה, בין הדיווחים השוטפים והטוקבקים השופטים, תמיד מביא אותי לתהות על קנקנה של נקודה מעניינת. כל פעם מחדש אני מגלה שנכתבות תגובות נזעמות גם בכתבות שהכי משמחות אותי, ומנגד, מוצא תגובות אוהדות לנושאים אשר מתסכלים לי את היום. העובדה הזו, שכל ידיעה יכולה לגרור מגוון רחב כל כך של תחושות, מחזקת אצלי את ההבנה שכנראה ואין באמת אירוע שלילי או חיובי בחיים שלנו, והכל הכל, כולל הכל, נתון לפרשנות.

הניצחון של יניב - כל הטורים ב-ynet:

יניב חולה בניוון שרירים - ומאושר יותר מכולכם

"אני פחות טוב? אין מצב"

יניב אבירן מאושר - "אבל חושבים שאני חי בסרט"

איך הגשמתי את החלום לראות את מסי בעיניים 

עם ניוון שרירים: יניב עושה את אמריקה

באתי ככה, כמו שאני, בלי פתק החלפה

הרי הפרשנות שלנו בחיים היא המפתח להכל, היא אם כל העצבויות והשמחות שלנו. ובעוד שלא תמיד יש לנו שליטה מלאה על מה שקורה לנו בחיים, על המשמעות שאנחנו נותנים לאירועים, דווקא יש. בטח תתפלאו לשמוע, אבל לא בחרתי את ניוון השרירים שלי. הוא הגיע אליי כשעוד הייתי בשא"ש, בלי שאלות מיותרות, פשוט בא והתיישב לי על עצבי עמוד השדרה. ולא, גם את ההורים שלי לא שאלו. באותה תקופה לא היו בדיקות בקרת איכות שהעידו על טיב המוצר. באתי ככה, כמו שאני, בלי פתק החלפה. אז איך בשם כל הקדושים המעונים, מחלה שדנה אותי להידרדרות בריאותית מתמדת, לצורך בסיעוד 24/7 והופכת כל משימה הכי פשוטה לאתגר, יכולה להתפרש בצורה חיובית?

יניב אבירן מגשים חלום בארה"ב. איך הידרדרות בריאותית יכולה להתפרש בצורה חיובית?

אפשר לבחור להתחיל, למשל, לאמץ את המשפט "עובדים עם מה שיש", או במקרה שלי, "עובדים למרות מה שיש". העובדה כי אני יודע מראש שבעתיד יהיה קשה יותר, הביאה אותי להתמקד חזק יותר בכאן ועכשיו. אני משתדל לא לדחות מטרות או חלומות למתישהו, כי "מתישהו" היא מילה נרדפת ל"אם בכלל". אז לא כל כך בריא ויפה ועוד לא בן 27, אבל כבר יכול להתפאר בכיבוש לא מעט פסגות שהביאו איתן אושר גדול, ובסיפורי השראה שדחפו אנשים לצאת ולהגשים בעצמם. לא חושב שהייתי מספיק ללמוד מה שתמיד רציתי, לפתוח עסק משלי, לטייל בהמון מקומות, להרצות בכל הארץ ולהוציא לאור ספר ילדים, ללא הידיעה שהדבר הכי מוגבל אצלי הוא הזמן שיש לי כאן. הרי יכול להיות שכבר מחר השרירים יהיו חלשים יותר, אני יודע, אבל בינתיים צריך לנצל אותם ולהגשים עוד משהו. בר רפאלי, צפי לטלפון.

מסכן? אין דבר כזה

ולא, אני לא עובד עליכם ולא משקר לעצמי. בסך הכל הכללי, המצב שלי לא פשוט. הוא לא יכול להיות פשוט אם פעולות כמו נשימה, דיבור ואכילה נחשבות אצלי לפעילות גופנית מאומצת. אם נמלה מטיילת לי על הרגל באמצע הלילה, אין לי מה לעשות עם זה. ואם במקרה משדרים "היפה והחנון" בטלוויזיה ואין אף אחד בסביבה שיעביר בשבילי ערוץ. לא פשוט. ועדיין, היכולת שלי להיפטר מהרחמים העצמיים, טמונה באותה החלטה לראות את הדברים אחרת.

יניב אבירן. "היכולת שלי להיפטר מהרחמים העצמיים טמונה בהחלטה לראות דברים אחרת"(צילום: אבישג שאר ישוב)

הבחירה לראות דברים אחרת גרמה לי להבין שבזכות הגזירה הזאת הפכתי למי שאני היום. בזכות המסגרות בהן נאלצתי לבקר, הכרתי אנשים מדהימים שהפכו לחלק בלתי נפרד ממני. בזכות המכשולים הבלתי נגמרים, הגעתי להצלחות מטורפות. בזכות דברים שאני אומר

מתוך הגוף המצומק הזה בכיסא הגלגלים, לאנשים התערערה הדעה הקדומה איתה הם הסתובבו במשך שנים. וכן, בואו נודה על האמת, בזכות המחלה נפלה בחלקי הזכות לכתוב לכם פה, ולנסות להוכיח לכם שתמיד הכל תלוי בפרשנות.

אז אם אני מצליח למחוק לחלוטין מאוצר המילים שלי את המילה "מסכן", למרות ועל אף התנאים הקשים, כל אחד יכול. אין כאן מתנה מולדת, לא גת או חגיגת, אלא הבנה שלסיטואציה בה אנחנו נמצאים כרגע קיימות עוד מאות נקודות מבט, ואחת מהן בטוח יכולה להיות חיובית. כמובן שמותר ואף רצוי לבכות על חלב שנשפך, על פצע שנפתח, על ג'וב שנגמר או על לב שנשבר, בתנאי שאנחנו זוכרים שיכול להיות שהדמעות כרגע מסתירות שיעור חשוב או אולי התחלה חדשה. כך, השאלות הכי מתסכלות בחיים הופכות פתאום להיות ממש לא רלוונטיות. אני, למשל, כבר מזמן הפסקתי לשאול את עצמי למה לעזאזל זה מגיע לי. הרי את כל הסיבות כבר כתבתי לכם כאן, למעלה.