בית אבות לניצולי שואה: "אנו כאן כדי לחיות"
בימי השיא שלו הָמָה בית האבות Selfhelp בשיקגו מפליטים יהודים מאירופה. כיום חיים בו רק 12 ניצולי שואה, דור אחרון לאחת הזוועות הגדולות ביותר בהיסטוריה, שממעטים לספר על העבר והמוות ומתמקדים ביופי של החיים
מבצע "קינדרטרנספורט": הניצולים משחזרים
בהמשך המסדרון נמצאת אדית'. אף שהייתה בהריון היא הצליחה להימלט בנס מתא הגז באושוויץ. היא איבדה את אמהּ, אביה ובעלה במחנות. לאחר שחרורה היא התמודדה עם שברון לב קשה אפילו יותר: בנה מת כמה ימים לאחר לידתו. למעלה, בקומה השמינית, נמצא ג'ואי. כשהיה בן 10 הוא הוכנס לתוך קרון רכבת שמיועד להובלת בקר והועבר למחנה ריכוז - מחנה אחד מתוך חמישה שאליהם הועבר במשך חמש שנים אכזריות.
סיפורים מבית האבות לניצולי שואה. טריילר לסרט "פליט"
ניצולי שואה אלה חולקים היסטוריה ובית: לפני 40 שנה הוקם בשיקגו בית אבות קהילתי עבור יהודים שהיו קורבנות של הנאצים. במשך עשורים שימש בית האבות מקום מקלט לאנשים ששרדו את החיים באושוויץ (פולין), טרזיינשטט (צ'כיה), מאוטהאוזן (אוסטריה) ומחנות ריכוז נוספים. הוא גם היה גן עדן עבור אלה שהספיקו להימלט לפני שהגרמנים שמו את ידם על ארצות הולדתם.
מגדל בבל של שפות ממרכז אירופה
בימי השיא שלו, בית האבות "עזרה עצמית" (Selfhelp) הָמָה מפליטים יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, וחדר האוכל היה מגדל בבל של שפות ממרכז אירופה. מאות היו ברשימת המתנה לבית האבות. אולם זה היה די מזמן. בחלוף השנים, הצורך במקלט מיוחד הלך וירד, וגם אנשים שלא סבלו את זוועות רצח העם היהודי עברו לגור בו.
רק 12 ניצולי שואה - הצעירים שבהם באמצע שנות ה-70 והמבוגר ביותר בן 102 - עדיין גרים בבית האבות בשיקגו. מדובר בדור האחרון שהיה עד לאחת הזוועות הגדולות ביותר בכל הזמנים, קהילה של חברים ושכנים שחולקים את מה שבעבר היה נראה בלתי אפשרי: חיים ארוכים. כשהם ימותו, הסיפורים שלהם יישמרו בהיסטוריה. בינתיים, קולותיהם מהדהדים במסדרונות בית האבות.
מארג'י שברה קירות בטון, גרפה נסורת, הניחה לבנים ושמה דבק בסירות. היא נלחמה בפחד, ברעב, בכינים ובטיפוס, וכל הזמן אמרה לעצמה: "אני אהיה חזקה. אני רוצה לחיות".
יום אחד, מארג'י אופנהיימר ואסירים נוספים ממחנה הריכוז שטוטהוף בפולין צעדו עירומים לעבר שדה פתוח לצורך בדיקה. אלה שהיו חזקים מספיק בשביל לעבוד הועברו לצד ימין. אופנהיימר, שהייתה כחושה, קיבלה הוראה ללכת לצד שמאל ביחד עם מאות נשים מבוגרות. היא הועברה לצריפים חדשים ועל זרועה השמאלית שרבטו את הספרה הרומית II. מותה של אופנהיימר נראה בלתי נמנע. "חשבתי שזו הפעם האחרונה שאראה את השמש", היא נזכרת.
"אישה נרצחה במקומי כי רציתי להיות חופשייה"
באותו לילה, שניים מחבריה עשו דבר בלתי נתפס. בלי לומר דבר, הם העבירו את אופנהיימר מתחת לגדר חשמלית לצד אחר של המחנה. היא שפשפה את זרועה והסירה ספרה אחת ומאותו רגע לא סומנה יותר כנידונה למוות. היא נותרה במקום עד השעה שש בבוקר למחרת.
"היא נרצחה בגללי, משום שרציתי להיות חופשייה", אומרת אופנהיימר ועיניה מתמלאות דמעות. "ואני חשה אשמה על כך עד היום הזה".
אופנהיימר הפכה בסופו של דבר לאחות, אולם לא יכלה לעבוד עם ילדים. "כאן יש לך ילדים שמחים ומקסימים", היא מסבירה. "הדבר היחיד שראיתי הוא ילדים שמופרדים מהוריהם ונרצחים. אלה התמונות שאני עדיין רואה לנגד עיניי".
"הילדים לא רצו לשמוע ואמרו: 'תשכחי מהעבר'"
כיום, אופנהיימר חיה בדירה נוחה ושטופת שמש המלאה בתמונות של ארבעה דורות במשפחתה. היא ובעלה - ניצול שואה מאושוויץ - החליטו מזמן לעבור לבית האבות Selfhelp, אולם הוא הלך לעולמו לפני שעשו זאת, אז היא עברה לשם לבדה. היא מצאה נחמה במקום. "אני שמחה לדעת שיש כאן אנשים שעברו את אותו הדבר", היא אומרת.
אופנהיימר לא חולקת את סיפורה עם אף אחד, אלא אם שואלים אותה עליו, אולם היא כתבה ספר זיכרונות כדי לתעד אירועים ששלושת ילדיה לא כל כך היו להוטים לשמוע. "הילדים שלי לא רצו שנדבר על זה", היא אומרת. "הם אמרו 'את נמצאת כעת במדינה חופשית. תיהני מהחירות. תשכחי מהעבר'". אולם, היא לא יכולה לעשות את זה.
"אני לא יכולה לזכור את מה שקרה אתמול", אומרת אופנהיימר. "אבל מה שקרה באותה תקופה, זה עדיין נמצא איתי. לעולם לא אוכל לשכוח את זה". אפילו כשלא מדברים עליו, העבר מתפקד על תקן של דבק רגשי עבור הניצולים האלה. "אני חושב שזה היה מאוד חשוב עבורם לחיות כקבוצה, אפילו שהם לא מדברים על זה", אומר איתן בנסינגר, שיצר בשנת 2012 את סרט התעודה "פליט" שמספר את סיפורו של המקום שאותו מכנה אמו רייצ'ל, בת 101, בית. "בין שזה בתת-מודע ובין שלא, יש תחושה של ביחד".
סיפורה של רייצ'ל בנסינגר איננו נדיר. היא עזבה את גרמניה בשעה שמשטרו הדיקטטורי של אדולף היטלר הלך והתחזק. היא עברה לגור במקום שנקרא באותה עת פלסטינה, והחיים שלה עוצבו במידה רבה על ידי השואה - היא איבדה 25 מבני משפחתה.
"הם לא רוצים שההתמקדות בהם תהיה בגלל זה, הם לא רוצים שיסמנו אותם", אומר הדי קיאוצ'י, מנהל בית האבות. "הם רוצים שיגדירו אותם לפי מה שהם הפכו ולפי החיים שהם חיו".
נהנים בארה"ב מה-gemutlichkeit (נוחות)
רבים מהניצולים הפכו רופאים, עורכי דין, אמנים, אנשי עסקים, מורים ואחיות. עם שורשים בברלין, פראג ווינה, רבים מהם פיתחו חיבה לאמנויות, ובית האבות עורך הרצאות במקום ומדי יום ראשון מקרין סרט ואף זוכה לביקור של מבקרי קולנוע.
"זה מייצג את העולם שהם זוכרים, שהם היו צריכים לעזוב אותו", אומר בנסינגר ומתאר זאת במילה הגרמנית gemutlichkeit - נוחות.
בית האבות Selfhelp הוקם באמצע שנות השלושים כאגודה, ומאחורי שמו עמדה פילוסופיה של פליטים שלא רצו להיות תלויים בכספי ציבור. במקום זאת, הם הקימו קבוצת תמיכה, גבו דמי חבר וסייעו זה לזה במציאת דירות או משרות, לימוד אנגלית ובכלל בניהול חיי יום-יום. "המשימה הייתה ליצור נווה מדבר בטוח שבו יוכלו להתחיל שוב הכול", אומר קיאוצ'י, שבעלה של סבתו היה בין החברים הראשונים באגודה.
גרי פרנקס, אחד ממייסדי Selfhelp, הגיע לארצות הברית מברלין. כיום הוא בן 92 ועדיין זוכר איך ישב בגיל 17 על אופניו וצפה בטירוף ובשנאה ששררו בליל הבדולח כשחיילים נאצים ציירו צלבים על חנויות ובתי עסק שהיו שייכים ליהודים כדי שהכנופיות יידעו היכן לתקוף.
פרנקס ראה חבר מכיתתו מרים כיסא ומשליך אותו לעבר חלון ראווה של חנות שכבר ניזוקה ופוגע בנברשת יוקרתית. "אני אומר לך, זה שבר משהו בתוכי", אומר פרנקס. "חשבתי 'מה לעזאזל אני עדיין עושה במדינה הזו?'". כעבור זמן לא רב הוא עזב עם משפחתו את גרמניה.
בין חיים עצמאים לטיפול צמוד סביב השעון
עשר שנים לאחר שפרנקס ואנשים נוספים הקימו את האגודה Selfhelp, הם החליטו להפוך אותו לבית אבות קהילתי עבור ההורים שלהם ועבור פליטים. לפני 15 שנה, כשמספר ניצולי השואה ב- Selfhelp - מקום שמציע מחיים עצמאיים ועד טיפול מסביב לשעון - הלך וגדל, בית האבות פתח את שעריו גם ליהודים שלא היו פליטי מלחמה מאירופה. מהר מאוד, הסיבה שבגינה הוקם המקום חדלה להתקיים. "הקהילה הזאת תיעלם עוד כמה שנים. תרבות זו תיעלם, הקשרים האחרונים למה שהיה מרכז אירופה לפני המלחמה כבר לא יהיו איתנו", אומר בסינגר. "לכולנו יש תחושה גדולה של עצבות".
אלא שלא כולם הלכו לעולמם, ויש עדיין עוד כמה ניצולים שנותרו כדי לכתוב את הפרק האחרון.
אדית' סטרן חושבת לפעמים שהזיכרון שלה יותר מדי חזק. היא זוכרת את טקס החתונה הבלתי סביר שלה בטרזיינשטט. סטרן הייתה אסירה במחנה הריכוז וסבלה מדלקת קרום המוח והייתה חלשה מאוד מכדי לעמוד. אולם, היא הייתה חזקה מספיק בשביל להקריא את שבועתה. ראשה היה חבוש בתחבושת ושמלת משי סגולה בצבצה מהשמיכה שכיסתה אותה. החתן שלה עמד לצדה.
"כל האנשים בכו", היא מספרת וחיוך על פניה. "צחקתי. התחתנתי עם איש החלומות שלי". סטרן זוכרת שכמה חודשים לאחר מכן היא ואמה היו על רכבת וחשבו שלוקחים אותן למחנה עבודה גרמני שבו יתאחדו עם הבעלים שלהן. במקום זאת, הן הגיעו לאושוויץ. אמה של סטרן נשלחה לתא הגזים, והיא נשלחה לעבוד. היא נכנסה לתוך המחנה בליווי שומרת שהצביעה על הארובות ואמרה לאסירות דברים מצמררים: "אתן רואות את הלהבות האלה? אלה ההורים שלכן, הבעלים שלכן, הילדים שלכן נשרפים".
סטרן גם זוכרת את הייסורים שעברה כאלמנה צעירה שנמצאת בהריון שעם שחרורה ממחנה הריכוז הגיעה לבית חולים בפראג. הצוות הרפואי חשב שהאישה הצנומה עם השיער המגולח היא פרוצה ושהתינוק שהיא נושאת ברחמה הוא בן של נאצי. לדבריה, בתחילה היא זכתה לטיפול נוקשה. לאחר שלושה ימים קשים של צירים נולד בנה פיטר. היה לו שטף דם בראשו, והוא מת כעבור שלושה ימים. "הוא היה תינוק יפה", מספרת סטרן.
בשנת 1965 עברה סטרן לגור בארה"ב והצטרפה לצוות העובדים ב-Selfhelp. היא פיתחה מיד יחסים חמים עם יתר הפליטים היהודים. "הסיבה שבגללה רציתי לעבוד שם הייתה שלא יכולתי לעשות דבר עבור ההורים שלי משום שהם נרצחו", היא אומרת. "האנשים האלה יכלו להיות ההורים שלי. אני אוהבת אותם והם אוהבים אותי".
הניצולה שעבדה בבית האבות ואז עברה לגור בו
סטרן בת ה-92 אמרה שתמיד ידעה שתחזור לבית האבות. לפני 14 שנה היא עברה לגור במקום ואמר שהיא הרגישה "כמו לחזור הביתה". אחותה הצעירה מריאטה גרה בהמשך המסדרון. בזמן המלחמה גרה האחות אצל משפחה מאמצת באנגליה כחלק ממבצע "קינדרטרנספורט" (הובלת ילדים), שבמסגרתו הסכימה בריטניה לקבל לשטחה ילדים יהודים שהיו תחת איום מכונת ההשמדה הנאצית. סטרן סיפרה שנגזר עליה ועל ניצולים אחרים לעבור חוויות שרק מעטים יכולים להבין אותן.
"אנו חולקים זיכרונות נוראים הדדיים", אומרת סטרן. "כשאני מספרת לך על החיים שלי, אתה לא יכול לדמיין אותם. אבל האנשים האלה יכולים. עבורך, הסיפור שלי הוא כמו רומן. עבורם מדובר בחיים אמיתיים".
כל אחד מסיפורי ניצולי השואה בבית האבות בשיקגו תועד ב-DVD. יוצר סרט התעודה בנסינגר ערך לפני חמש שנים 30 ראיונות עם דיירי הבית ששרדו את השואה, ומאז, שני שלישים מהם הלכו לעולמם.
אז מי נותר בחיים? פאולה, אמנית ופסלת בת 102 שבמהלך מלחמת העולם השנייה ברחה מהנאצים ביחד עם בעלה ובנה הקטן; טרודי בת ה-100, שקבעה את מגוריה בקניה ביחד עם בעלה אחרי שעזבה את הוריה בגרמניה ולאחר מכן היגרה לארה"ב. היא מעולם לא ראתה את הוריה שוב. האנה, בת 93, היא הניצולה היחידה מכל בני משפחתה. לדבריה, היא מעולם לא שכחה את מילות הפרידה של אחותה: "האנה, היית החברה הכי טובה שלי".
ג'ו שאבה, בן 85, ורעייתו הלן גם גרים בבית האבות לניצולי שואה בשיקגו. השניים נישאו לפני 55 שנה ולא ניתן להפריד ביניהם - הם מחזיקים ידיים על הגינה בגן, לוחשים זה לזה וחולקים את הארוחה שלהם. הלן בת ה-89 סובלת מדימנציה, והיא ובעלה זוכים לטיפול צמוד של אחות 24 שעות ביממה.
בגילו המופלג, שאבה חושב יותר ויותר על ימיו במחנה הריכוז כשהיה בן 10 והביט למוות בעיניים כשלא פעם פרק ממשאיות גופות של יהודים שנרצחו. על המוות שלו הוא אף פעם לא חשב. הוא התעסק בעיקר בחיים מיום ליום. שאבה מוציא מארנקו בשקט שתי תמונות של שני בחורים צעירים עם שיער גלי. הוא אחד מהם. השני זה אחיו דוד, האיש ששמר על חייו בחמישה מחנות ריכוז. דוד כבר איננו בחיים. שניהם היו הניצולים היחידים ממשפחה שמנתה שבע נפשות. "אני עדיין בחיים בעזרת השם", הוא אומר בקול רועד. "אלוהים עזר לי. אני מאמין באלוהים".
בית האבות Selfhelp מלא ביצירות אמנות פרי עבודתם של כמה מדיירי המקום. אף שהם עברו זוועות רבות בחייהם וראו את המוות בעיניים, המוטו שלהם הוא שבית האבות הוא "מקום שבו חיים".
לפנייה לכתב/ת 
