בן 6 ועדיין מרטיב במיטה בלילה? כך תפעלו

אחרי שדיברנו בפעם הקודמת על איך ומתי להתחיל תהליך גמילה מחיתולים, כך שהוא ייעשה בדרך הקצרה והפשוטה ביותר, היום אני רוצה לדבר על תקלות: כל מה שיכול להשתבש ואיך מתמודדים עם זה.

כבר שנים שאני מנהלת פורום הורים ברשת וגמילה הוא אחד הנושאים היותר פופולריים שם. בכל פעם אני מגלה מחדש עד כמה הנושא הזה מעסיק הורים ועד כמה העניינים יכולים לצאת משליטה ולהסתבך.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

הוא לא רוצה להמשיך בחוג: להכריח או לא?

את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

הילדים של פעם באמת היו יותר מחונכים?

חדר לבד או ביחד: מה עדיף לילדים?

אז פעם אחת ולתמיד בואו נראה מה עושים עם כל ההסתבכויות האלה. הנה כמה מהסוגיות הנפוצות והמדוברות ביותר ואיך מתמודדים איתן:

1. הילד לא מפסיק לפספס

הוא באמת רצה, היו שם כל הסימנים: הוא דיבר על זה, הוריד חיתול, הלך לשירותים ואפילו הסכים לשבת על הישבנון. ובכל זאת... מאז שהתחלתם, הוא מפספס. כל יום, כמה פעמים ביום. אתם חדורי

מוטיבציה וסבלנות, אבל כמה אפשר? אתם מתזכרים, בודקים אם הוא צריך פיפי (אפילו שאתם יודעים שזה לא מומלץ), נלחצים כשאתם מחוץ לבית או אצל חברים, בציפייה דרוכה ומתמדת למה שעוד מעט כנראה יקרה. מה עושים?

נתחיל בכך שנבין מה קורה. כדאי לעשות "מיני תצפית" מלווה, ברישום אם צריך, על מנת לבדוק בדיוק כמה פעמים ביום זה קורה. האם הוא יותר מפספס או יותר עושה בשירותים? ההבחנה הזו היא חשובה על מנת שנוכל לדעת האם יש או אין בשלות.

במידה ועולה מן הבדיקה שיש אמנם "תקלות" פה ושם, אך הוא לגמרי בעניין, כן יודע להתאפק ומוכן להטיל את מימיו במקום המיועד לכך, כדאי לפתח אורך רוח, לומר לעצמכם שזה יגיע, ולהגיב בענייניות וסובלנות בכל פעם שזה קורה.

אבל לפעמים קורה גם ההיפך:

2. אתם מבינים שהתחלתם את הגמילה מוקדם מדי

אמנם הייתם כבר בטוחים, הסביבה עודדה (אולי גם לחצה?), אך הנה היום, שבועיים אחרי, אתם מודים בפני עצמכם - זה עדיין לא זה. הקדמתם, כנראה, את המאוחר.

ועכשיו הדילמה: להחזיר או לא להחזיר?

התשובה היא בהחלט להחזיר (ואני כבר רואה ושומעת את ההתנפלות!). תראו, זה לא תמיד פשוט, וזה וודאי מבלבל. יחד עם זאת, תחשבו כמה זה מבלבל את הילד שלא מסוגל עדיין לשלוט בצרכיו, וכל יום, כמה פעמים במשך היום, הוא מפשל. איך זה מרגיש לו? ברור לו שהוא מאכזב. הוא רוצה ולא מצליח, מנסה ולא הולך לו - כמה תסכול יש כאן!

לעומת זאת, אם אתם עוברים את המהמורה של להחזיר לחיתול באופן מכבד ומאפשר, הוא יזכה לעוד כמה שבועות של חסד, בהם הוא ימשיך לגדול ולהתפתח ויגיע באופן טבעי לבשלות הרצויה.

איך עושים את זה? הכי חשוב: מאמינים שאתם עושים את הדבר הנכון (יש לכם אישור ממני, אם צריך). ומהמקום הזה, הבוטח והרגוע, אתם פשוט אומרים לו שכנראה הוא צריך עוד קצת זמן עד שהגוף שלו יתרגל להגיד לו מתי הוא צריך פיפי. וזהו. כזה פשוט.

לא פעם ההיתר הזה מייצר הקלה רבה אצל הפעוט, שגם הוא נקרע בין הרצון להיות גדול ולשמח את אמא ואבא ובין היכולות שלו. והנה אתם עוזרים לו, באהבה ובנעימות, לעשות את ההחלטה.

גם אם תהיה התעקשות בהתחלה - הזכירו לעצמכם שעדיין ישנם מצבים בהם אתם יודעים טוב יותר מה נכון לילד שלכם.

3. הילד כבר נגמל - ומתחיל להרטיב שוב

כבר חצי שנה, אולי אפילו יותר, שהוא בלי חיתול. הכל הלך יופי, ופתאום, כאילו לא היו דברים מעולם - הילד חזר להרטיב.

במקרה הזה מדובר ברגרסיה, נסיגה להתנהגות המאפיינת שלב התפתחותי קודם. אנחנו כבר יודעים שילדים מדברים דרך ההתנהגות שלהם ובוודאי במקרה של רגרסיה הילד בא לומר לנו משהו, להפנות את תשומת ליבנו למשהו שמציק לו.

אז בואו נבדוק מה מציק לילדון: האם משהו השתנה בחייו - עברתם דירה, הוא עבר לגן חדש, או אולי נולד לו אח? כל אלו יכולים לגרום לו להרים דגל אדום ולומר לכם: "הורי היקרים, שימו לב, קשה לי!". גם אם אתם עסוקים יותר לאחרונה ונמצאים איתו הרבה פחות, או שהיחסים ביניכם מתוחים מהרגיל - כל אלו יכולים להיות הגורם לשינוי.

כמובן שבמקרה זה כדאי להתייחס ישירות לבעיה, ולא לסימפטום, ולתת לה מענה הולם. כשהיא תיפתר, יש סיכוי טוב יותר שההרטבה תיפסק.

אם מדובר בשינוי שעליו לעכל (מעבר דירה או גן למשל), קחו נשימה עמוקה, תנו לו את הזמן שהוא צריך, אפשרו לו לדבר על הקשיים ועל החששות, ועזרו לו להתמודד עם השינוי צעד אחר צעד.

במקרים של אח חדש שנולד או אח שהגיע לגיל שנה המקסים, ופתאום מושך אליו את כל תשומת הלב של המשפחה, חשוב לתת לו מקום של אח בוגר ולדבר איתו על מה שהוא מרגיש.

אם הקשר המתוח ביניכם הוא הסיבה - בדקו איזו סוג של עזרה אתם יכולים לקבל. ובמקרים בהם אתם מגלים שהילד שלכם משווע לזמן אתכם - אתם יודעים מה לעשות...

4. הוא כבר בן 3.5 - וממש לא בעניין

הילדים בשכבת הגיל שלו בגן כבר גמולים כולם, גם בנות הדודה הצעירות ממנו. ברור לכם שהוא כבר בגיל הנכון, אלא שהוא עדיין במקום אחר לגמרי. לא מטריד אותו שהוא עם חיתול, לא מפריע לו שכ-ו-ל-ם הולכים לשירותים. נראה שזה לא יקרה לו לעולם...

גם פה אנחנו צריכים להתבונן על מה שקורה בפרספקטיבה רחבה יותר: איך הוא מתנהל בתחומים אחרים? עד כמה הוא חווה עצמו כגדול ועד כמה הוא עדיין תינוקי? מן הסתם יש קשר בין הדברים.

אם אנחנו רואים שאכן קיימת בחירה שלו להישאר קצת מאחור, חשוב ורצוי לעזור לו לגדול. בכל מקרה, כשילד נמצא על "קו התפר" בין קטן לגדול, זה יכול בהחלט להשפיע גם על תהליך הגמילה שלו. חשוב לא להתעקש בעניין הגמילה, מה שיכול לעורר רק עוד יותר התנהגות דווקאית, ותחת זאת לעודד אותו להתנסות ולהתמודד עם מטלות חדשות ומצמיחות.

בדקו עם עצמכם עד כמה אתם רואים בו בוגר ומסוגל. עד כמה אתם סומכים עליו, מאפשרים לו להיות עצמאי בהתנהלותו, מדברים אליו בשפה של גדולים, נעזרים בו, נותנים לו תפקידים מאתגרים, מתייעצים איתו. כל אלו יעצימו אותו ויעזרו לו לחוש את עצמו גדול דיו, כך שירצה כבר להיפרד מהחיתול.

לאורך כל הדרך הזכירו לעצמכם כי בסופו של יום הנטייה הטבעית של ילדים זה לשעוט קדימה, לגדול. ולפעמים הם צריכים "פוש" קטן.

5. הוא כבר בן 6 - ועדיין בורח לו בלילה

יש לא מעט ילדים גדולים, בגן חובה ואפילו בבית הספר היסודי, שמרטיבים בלילה. לא בהכרח באופן קבוע בכל לילה, יש כאלו שאצלם זה בא בתקופות - אבל אתם עדיין נאלצים להחליף את הסדינים לעתים תכופות. מה עושים?

קודם כל חשוב לדעת שהרטבה עד גיל מאוחר הוא עניין גנטי. תשאלו את ההורים שלכם

עד מתי אתם והאחים שלכם הרטבתם, וגם הם עצמם. זו נקודה חשובה. מומלץ גם לבדוק את הפן הרפואי של זה, כמובן.

אם אין כל בעיה רפואית, יש כאן עניין רגשי. מה לעשות, ככה זה אצלנו בני האדם. ולראיה, אם תבדקו ביתר תשומת לב מתי הלילות רטובים יותר, תגלו שהם מגיעים בסיומם של ימים סוערים יותר. כלומר ביום בו היו יותר חיכוכים ומריבות, יותר נזפתם בו וכעסתם עליו, יש סיכוי גדול יותר שתצטרכו להחליף מצעים בלילה. זהו סוג של מחאה, ביטוי רגשי, צורך מוגבר בהתייחסות.

גם פה ההתייחסות תהיה לבעיה ולא לסימפטום. שיחות אינסופיות, הסברים, טבלאות ופרסים לא יעשו את העבודה - הם רק יגבירו את התסכול ואזלת היד של הילד. מה כן יכול לחולל שינוי? לבדוק מה באמת עומד מאחורי זה, איפה קשה לו, עם מה הוא מתקשה להתמודד. ולבדוק גם את עצמנו: עד כמה אנחנו פנויים אליו, מבלים איתו אחד על אחד, מקשיבים לו, מתעניינים בו, מתפעלים ממנו - לגמרי איתו בלי ניידים ורעשי רקע. זה, בכל מקרה, ולכל הילדים, יכול לעשות רק טוב.

 
בהצלחה,

אלי

הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן