תנו לו לטעות לבד: כך תגדלו ילד עצמאי

ילדים עצמאיים. ילדים שיודעים להסתדר לבד. ילדים שיקחו כיסא על מנת להגיע לארון הגבוה, או כאלה שיסכימו לגשת למוכר כדי לרכוש בעצמם, בהחלט מקלים על חיי הוריהם. הם מאלתרים, הם לא נתקעים, הם מוצאים פתרונות. הם מסתדרים ואנחנו סומכים עליהם. זה החוזה הלא כתוב בינינו.

כל הילדים זקוקים לעצמאות בהתאם לגילם ובהתאם להתפתחות שלהם על מנת לחוש מסוגלים ובעלי יכולת להתמודד עם מצבים שונים ומשתנים. עבור ילדים מסויימים התהליך הוא טבעי, ואילו ילדים אחרים יפתחו דפוס תלותי: הם לא יכולים לנעול נעליים לבד, שכחנים סדרתיים, בעלי פחדים (מזבובים ודבורים ועד חושך ורעשים). הם לרוב נתקעים ובטח לא מסתדרים.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

ואיך תגדלו ילד עם ביטחון עצמי? לימור קרלינסקי-ארג'י מסבירה:

הפעולות הפשוטות שמעלות ביטחון עצמי בילדים

המרכיב הסודי: איך מגדלים ילד עם ביטחון עצמי?

לא רק חינוך טוב: הקשר בין גבולות לביטחון עצמי

למה זה קורה? מה תרומתנו ההורים בקיבוע והטמעת הדפוס? ואיך עצמאות תורמת לביטחון עצמי?

לא נותנים להם להתנסות לבד

כשהילדים צעירים ועושים צעדים ראשונים בעולם, כל דבר שהם עושים ומנסים מרגש ומלהיב אותנו. אנחנו עומדים ומביטים בהשתאות מול הפלא שנוצר מול עינינו - הם מתנסים בפעם הראשונה. אנחנו מתקשים להאמין שהתינוק שלנו גדל והוא כבר יכול לבד. ילדים מטבעם הם סקרנים, חוקרים את סביבתם ורוצים להתנסות. כמעט כל התנסות ראשונית כזו תלווה בעידוד והתלהבות מצידנו: בפעם הראשונה שהם ינסו לנעול נעליים לבד, למזוג שוקו לבד או להסתבן בעצמם.

מיד אחר כך אנחנו מתחילים להבין שניסיונות העצמאות הללו כרוכים ב"תאונות עבודה" של שפיכת שוקו והפלת הצלחת וקצת מפריעים לנו להגיע בזמן לעבודה או לתקתק ארוחת ערב ומקלחות במהירות. מכאן הדרך לעצירת האימון והלמידה קצרה מאוד. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו עצמאיים אבל אין לנו את אורך הרוח לאפשר להם ללמוד.

ילדים לא מגיעים לעולם כשהם יודעים, בדיוק כפי שאנחנו לא הגענו כך. כל אחד מאיתנו, הורים וילדים, זקוק לאימון, לימוד, הכוונה וסבלנות על מנת לרכוש מיומנות כזו או אחרת. כאשר ההורים עומדים מעל ראשם של הילדים מלאי ביקורת ואכזבה ועושים עבורם כי הם לא עושים מספיק טוב או מספיק נקי או מספיק מהיר, הם גוזלים מהם את האפשרות להתאמן, להשתפר ולראות את פרי מאמציהם. הם שוכחים שהם הם בעצמם זקוקים לאימון כדי להצליח ומעבירים ציפייה לא ריאלית של התנסות והצלחה מיידית. לכולנו יש עקומת למידה, אנחנו רק צריכים להסכים לעלות עליה. אם בכל פעם נעשה עבור הילדים שלנו כי הם לא עושים את זה מספיק טוב, הם יפסיקו לרצות לעשות. גרוע מזה - הם יחשבו שהם לא יכולים.

מה רע בקצת פינוק?

האמת שאין כל רע בקצת פינוק, כל עוד ההורה בוחר מתי להעניק אותו והתדירות בה הוא עושה זאת היא לא על בסיס יומי או קבוע. הילדים גדלים ואיתם הציפיות שלנו לגבי העצמאות שלהם, וכך נכון. המיומנויות והיכולות של הילדים הולכות ומשתכללות ועל כן חלה עלינו האחריות לאפשר להם היום דברים שלא אפשרנו בעבר. המעבר (ההדרגתי) לעצמאות לא בהכרח יהיה קל: הילד יכול להמשיך ולדרוש שיעשו בשבילו כי כך היה עד היום והוא כועס ורוטן על ההרעה בתנאים. הוא יכעס, כי קל יותר שתעשו עבורו, תנקו עבורו וכי זה לא מה שהוא רוצה, אבל זה בהחלט מה שהוא צריך כדי להכיר ביכולותיו וכוחו. וכדי להאמין בזה - עליו להתנסות.

באופן טבעי יהיה לנו קל יותר להתעקש על המעבר לעשייה העצמאית כאשר אין לנו ספק לגבי יכולתו של הילד להתמודד וכאשר הוא לא מביע קושי מיוחד. לעומת זאת, אם רק נדמה לנו שהילד לא יסתדר או שיש לו קושי אובייקטיבי, מיד עולה בנו הצורך לגונן ("להציל אותו מכישלון") ולעשות עבורו. ההתגייסות הזו עלולה לחזק אצלו את התחושה שהקושי שהוא חווה הוא סיבה לוויתור, לצפייה שהסביבה תעשה עבורו כי הוא לא יכול, הוא לא כמו כולם. ומכאן הדרך לפגיעה בביטחון העצמי והדימוי העצמי קצרה. ילדים שקשה להם מכל סיבה שהיא זקוקים יותר מכולם לעידוד שייטע בהם אומץ, אמונה ואופטימיות. אם אתם תעשו עבורם, הם יידעו שגם אתם לא מאמינים שהם יכולים.

תנו לגוזל לעוף

הורים רבים מרגישים שהיו רוצים שהילדים שלהם יהיו עצמאיים מכפי שהם היום ומתוסכלים מכך שזה לא המצב, בעיקר בגלל שמבחינתם הם עושים הכל כדי שהוא ישתנה. הסיבה לכך פעמים רבות נעוצה במסר הכפול שהם מעבירים. נושא עצמאות הילד מקפל בתוכו באופן סמוי גם פרידה ושינוי בתפקיד ההורי. כאשר התינוק מתחיל לאכול מוצקים זה כמובן משמח ומעיד על התפתחות תקינה, אבל זו גם פרידה של האם מתפקיד המניקה והמזינה הבלעדית. כאשר הילד הולך לחבר לבד זו כמובן התפתחות חברתית טובה, אבל גם פרידה מתפקיד ההורה שנותן מענה מלא לכל צרכיו.

החשש מהשינוי בתפקיד ההורי, החשש שהילד כבר לא יזדקק להוריו (או יזדקק פחות) והחשש מהואקום שייווצר, מחלחל להתנהלות ההורים מול הילדים כך שבכל ציפייה או דרישה לעצמאות שלא מתממשת יש גם נחמה בעובדה שעדיין זקוקים לי.

המעגל הזה של הורה שרוצה מצד אחד להוביל את ילדיו לעצמאות אך בו בזמן רוצה להשאיר אותם קטנים הוא אנושי וטבעי. יש בנו חשש לאבד חלק מהזהות שלנו כהורים אם נרגיש שהם לא זקוקים לנו, אך האמת היא שתפקידנו כהורים לעולם לא מסתיים אלא רק משתנה. הילדים גדלים ומתפתחים וכך גם ההורות שלנו. אנחנו עוברים מהורות שעסוקה בסיפוק צרכים מיידים, להורות שמאפשרת להם לממש את מלוא הפוטנציאל שטמון בהם.

אז איך עושים את זה בפועל? לפניכם מספר שלבים שיעזרו לכם לשחרר את הילדים בדרך לעצמאות:

שאלו את עצמכם האם אתם עושים עבור ילדיכם משימות שהם יכולים לעשות עבור עצמם. אם כן, נסו לברר ביניכם לבין עצמכם מדוע על מנת שתוכלו להתגבר על הקושי.

בחרו משימה אחת או שתיים כדי להתחיל את השינוי - הלבשה, התארגנות, התעוררות בבוקר וכו'. רשמו את המשימה ופרקו אותה לשלבים, אם ניתן. 

קיימו שיחה עם הילדים יום לפני החלת השינוי. הסבירו את הציפיות שלכם ואפשרו דיון שמעלה שאלות והבהרות בנושא.

פנו זמן על מנת לאפשר למידה: אין טעם להחליט על שינוי הקשור להתארגנות בוקר אם אין לכם את הזמן לאפשר אימון ולמידה.

זכרו שכל שינוי ולמידה מצריכים זמן והשקעה והתאימו את הציפיות שלכם בהתאם לכך.

ילד שהחל להתקלח בעצמו לראשונה יעשה זאת באופן הרבה פחות יעיל ומהיר מאשר לו היו מאחוריו שנות ניסיון.

לכל ילד יש עקומת למידה שונה ולכן אין מקום להשוואות. ילדים מסוימים ישתלטו על המשימה במהירות ולאחרים ייקח זמן רב. האמינו בהם ועודדו אותם להתקדם ולהשתפר ביחס לעצמם ואל תעשו להם הנחות כי להם קשה יותר.

כאשר אתם בהזדהות מלאה עם הקשיים שלהם, אין לכם אפשרות לעזור להם כי אתם מתבוננים בקושי מאותה זווית בדיוק וחשים הזדהות עם חוסר היכולת שהם מפגינים באותו הרגע. הישארו אמפתיים לקושי שלהם אבל תסמכו עליהם שימצאו בתוך עצמם את הכוחות להתגבר. אף אחד לא יוכל לעשות את זה עבורם, גם לא אתם. התחזקו באמונה שכאשר יצליחו להתגבר בעצמם, הם יידעו שהם יכולים לסמוך על עצמם ולהתמודד ולא יפתחו תלות או ציפייה שיעשו את זה עבורם.

רגע לפני שאתם אומרים "לא" כי זה נראה לכם מפחיד או קשה מדי, בדקו עם עצמכם האם אתם מסרבים פשוט כי ככה יותר קל וכך לא תצטרכו להתמודד עם הפחדים שלכם עצמכם.

התבוננו בהם וזכרו שתפקידכם בחיי ילדיכם נשאר משמעותי כפי שהוא היה, זה רק נראה אחרת.

הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר