הפצצה לא באיראן, היא כאן

לאחר שורת התנכלויות ופעולות של "תג מחיר" ביישובים ערביים, שוב פעולת נקם, והפעם בפורדיס. על קיר מסגד רוסס מגן דוד וכתובות גזעניות כמו "מסגדים סוגרים במקום ישיבות", וכן נוקבו צמיגים של עשרות כלי רכב.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הסטרלינגים שלנו / דני אדינו אבבה

פעולות "תג מחיר" החלו כאירועים שהוגדרו כ"פעולה בודדת" של עשבים שוטים, חריגים, שאינם מייצגים את הכלל. ככל שהפעולות הללו מתרבות, ניכר שאלו אינם עשבים שוטים כלל, וכי יש כאן התארגנות מנוהלת ומסודרת, של ארגון עם מנגנון מורכב ומוסדר. התגנבות בשעת לילה וביצוע פעולות פוגעניות כמו ריסוס גרפיטי גזעני, ניקוב צמיגים, פגיעה בעסקים ערביים ואיומים על אנשי דת הם מעשים שכבר חצו מזמן את ההגדרה של "פעילות שוליים". פגיעה במקומות קדושים כמו מסגדים וכנסיות היא חציית קו אדום בכל קנה מידה, ומהווה פגיעה בקולקטיב הערבי שמנסה גם כך למצוא את מקומו במרקם החברתי-פוליטי העדין במדינת ישראל.

נשאלת השאלה, כיצד מנגנוני הביטחון הישראלי, כמו משטרת ישראל והשב"כ המיומנים והמנוסים אינם מצליחים לשים ידם על ראשי הארגון הזה? כיצד הם מצליחים שוב ושוב לבצע את זממם מבלי להיתפס? האם זה משום שהם חוסים תחת החממה של הימין הקיצוני ולכן לא רוצים "להתעסק" איתם?

הנושא מטריד מאוד. אך מה שמטריד לא פחות הוא שקבוצות קיצוניות מהעם היהודי, ששרד את השואה, קוראים "מסגדים החוצה". האם לא נלמד הלקח? היכן מסתתרת המחאה היהודית ישראלית? מדוע אינה מרימה ראש ולא נשמע קולם של היהודים תושבי מדינת ישראל שיקראו לעצור את מעשי הגזענות הנפשעים האלה? נראה שהחברה הישראלית מתייחסת בשוויון נפש למעשים הללו, והדבר בלתי נתפש. זיכרון השואה צריך לעמוד כסמל בוהק ולשמש תמרור אזהרה מפני כל מעשי הגזענות. הוא צריך לשמש כפעמון אזהרה מצלצל לקודים ולערכים האנושיים בחברה שבה אנו רוצים לחיות.

הציבור הערבי-ישראלי סופג עד כה את מעשי הבריונות והאלימות הללו בשקט יחסי, ואינו מגיב בדרכים אלימות או לא חוקיות. לנוכח המקרה בפורדיס הוכרזה שביתת מחאה כללית ביישובים הערביים בצפון, אך היא אינה מהווה צעד שיוביל להעלאת המודעות בדעת הקהל הישראלי הרחב, וכאן טמונה הסכנה. שהרי היום פגיעה ברכוש - מחר תהיה זו פגיעה בנפש. תופעת האלימות היא ככדור שלג מתגלגל. מדובר במדרון חלקלק וזהו הדבר המפחיד ביותר, ולכן אסור להתייחס בסלחנות לפשעי שנאה. מטרת הפעולות הללו היא לפוצץ את הדו-קיום העדין והרגיש גם כך בין תושבי המדינה הערבים והיהודים, ולהגביר את מעשי האלימות והשנאה, ולכן חייבים לעצור את זה כאן, לפני שנגיע למצב של כאוס מוחלט.

לסיכום צריך לזכור, שנאה של מעטים יכולה להפוך לאידיאולוגיה של רבים. כאן אנחנו צריכים להיזהר, שהמעשים הללו, שכיום עדיין נתפסים כ"מקרי שוליים" יהפכו לנחלת הכלל. לאחר האירועים בפורדיס הביעו ראשי המועצות היהודים השכנים את מחאתם והגיעו לביקור סולידריות. זה מחמם את הלב, אך לא ניתן לעצור כאן. אני מצפה מהציבור היהודי בכללותו לקום ולהביע מחאה ולומר בקול גדול: לא לפשעי שנאה!

ולסיום אני פונה אליך, אדוני ראש הממשלה: הפצצה אמנם מתקתקת באיראן, אבל התבערה המקומית עלולה להתפוצץ לכולנו בפרצוף אף קודם.

מוסא חסדייה, תושב פורדיס, בעליו של משרד הפרסום "סקטורס-אל בוסתאני"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il