השיקום של דביר: נפגע ממוקש והיום מתנדב בהדסה

ב-11 ביוני 2003 דביר מוסאי בן ה-14 היה שבוע לפני סיום כיתה ח'. הוא יצא עם חבריו לכיתה לעזור לחקלאי בשדות באזור חברון ועלה על מוקש. מאז, בית החולים הדסה בירושלים הפך להיות חלק בלתי נפרד מחייו. הוא כבר עבר כ-30 ניתוחים, וממשיך להגיע להדסה מדי שבוע לטיפולים ולמעקב.

עוד סיפורים חמים – בפייסבוק שלנו

"כשנפצעתי, אני זווכר את עצמי בחדר הטראומה של הדסה וממש כמו בסרטים, היו המון אנשים בחלוקים לבנים", נזכר מוסאי ביום ששינה את חייו לנצח. "באיזשהו שלב הכאב היה כל כך חזק שביקשתי שירדימו אותי והדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי במחלקה לטיפול נמרץ".

אי אפשר בלי הדסה

הדסה בסכנת סגירה: תושבי י-ם יישארו בלי בי"ח?

האיש שקיבל אותו בכניסה להדסה היה פרופ' אלון פיקרסקי, כירורג קולורקטלי. "הוא פגש אותי לפני שאני פגשתי אותו", אומר מוסאי. "במשך כל השנים אני מוצא את עצמי מתקשר אליו בכל שעה של היום והלילה, ותמיד מקבל את העזרה שאני זקוק לה ולא רק בשאלות רפואיות נטו. גם פרופ' פיקרסקי וגם כל הצוות המטפל תמיד ייעצו לי, התעניינו בחיים שלי, אני לא הייתי עבורם עוד חולה. תמיד הרגשתי חשוב".

"הם היו בשבילי בכל זמן לכל שאלה". דביר מוסאי( )

"אנחנו לא מוותרים על אף אחד"

פרופ' פיקרסקי מסביר כי זו בדיוק הגדולה של הדסה. "זו הרוח של הדסה, אנחנו לא מוותרים על אף אחד. כמה זמן שייקח לנו לטפל במישהו, אנחנו נהיה שם. זה הערך המוסף של האנשים פה", אומר פרופ' פיקרסקי שנמצא בהדסה כבר מאז 1980, אז החל ללמוד רפואה. "מאז, למעט שתי השתלמויות בחו"ל, לא עזבתי את הדסה".

הוא מספר על הפגישה הראשונה שלו עם מוסאי. "הגיע אלינו ילד בלי דופק, בלי לחץ דם, ידיים ורגליים מרוסקות, רצנו לחדר הניתוח ובסופו של דבר אחרי סדרה של יותר מ-30 ניתוחים, כל האגן שלו כולל כל האיברים תפקדים לחלוטין. צוות של 50 איש טיפל בו וזה מאוד אופייני להדסה, עבודת הצוות הזו".

הוא מגדיר את ההחלמה של דביר כ"נס", לאור הפציעות החמורות שהיו לו. "החתונה שלו הייתה אחת החתונות הבודדות של מטוים שהלכתי אליהן, כי יש כל כך הרבה. הוא כיבד אותי באחת משבע הברכות, ויצא שזו הייתה ברכת "יוצר האדם". זה היה אחד המעמדים המרגשים בחיי", מספר פרופ' פיקרסקי.

מאז פציעתו, מוסאי נמצא בהדסה מדי שבוע למעקב ולטיפולים שוטפים. "אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי מגיע כל פעם לניתוח ואשפוז, הפכתי להיות מבקר. עברתי 30 ניתוחים, ואני לא יודע אם זה הסוף". הוא מספר כי ההתחשבות של הרופאים הייתה ועודנה  מדהימה. "פעמים רבות הם איחדו כמה פעולות ביחד, כדי לא להרדים אותי פעם נוספת ולגרום לי לכאבים מיותרים.

"הדסה זה הבית הראשון שלי"

השיקום של מוסאי, כאמור לא היה פשוט, אבל ההתגייסות, המסירות והטיפול של הדסה, הם אלה שגרמו לו להגדיר את הדסה כ"בית". הוא אומר: "זה לא הבית השני, אלא הבית הראשון שלי".

מוסאי מוסיף ואומר כי בתקופת אשפוזו הארוך, הוא נכח לדעת פעם אחר פעם מה זו הדסה. "המסירות וההתגייסות למעני, ולמען כל מי שהיה מסביבי הייתה יותר ממדהימה. אני דתי, ואני זוכר שבתשעה באב רופא דתי הגיע מביתו ברגל, כדי שאני לא אפספס טיפול. זה דבר מדהים".

כשמוסאי החליט להתנדב לצבא, המקום הטבעי עבורו היה היחידה ללוחמה בטרור. "ניגשתי למפקד וסיפרתי לו מי אני. הרגשתי שזה המעט שאני יכול להחזיר להדסה על הטיפול האינסופי בי במשך השנים.

"בזכות רופאי ועובדי הדסה הצלחתי לקום על הרגליים, לחזור לחיים שלי, להינשא ולהקים משפחה. אגב, גם הבן שלי נולד בהדסה. זו הייתה הבחירה הטבעית מבחינתי". 

נלחמים על הזכות של כולנו לרפואה טובה – חתמו על העצומה

מוגש מטעם הקרן לירושלים