לא מרד, פינוק
כל עוד אין לתומכי דוד הנחלאווי ייצוג אמיתי בעולם החיצוני, צה"ל והחוששים מהרשת יכולים להירגע. הטרנד הכיפי של המצטלמים יישכח כמו שהמחאה החברתית התמוססה
אז מה נסגר עם דוד? תלוי את מי שואלים. דוד עצמו כבר הודיע שלהדחה שלו אין קשר לאירוע האיום ברובה מכוון על פלסטיני, זה בכלל בעיות משמעת - אבל מי מקשיב לדוד אדמוב האיש, כשדוד הנחלאווי כבר הפך לסמל - ועוד צריך לברר איזה סמל בדיוק ומה משמעותו.
בינתיים, בגלל שהבלבול גדול, קבלו ריב גרסאות. דובר צה"ל, מומחה מטעם עצמו לרשתות חברתיות וניו-מדיה, מודיע ש"פייסבוק איננו כלי מחאה", כאילו שמישהו מינה אותו להגדיר מהו פייסבוק ומדוע, ושאין תחליף לשיחות של חיילים עם מפקדים, כאילו שאלפי חיילים יכולים להתיישב כעת ולשוחח על זה בניחותא, בעודם תוהים מהו "זה" בכלל.
כתבים צבאיים חדורי רוח אקשן כבר קבעו שזה "מרד", אף שהנפת שלט במרחב הדיגיטלי איננה קריאה לפעולה כי אם הפעולה עצמה - עובדה שהרחובות אינם מלאים בחיילים זועמים הנכונים להגן בגופם על המשך שירותו של דוד בנח"ל. והלייקים הולכים ונערמים כי כבר נוצרה תופעת-עדר. אף אחד לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות ללייקק בנושא הכי חם ברשת, ומי שלא מלייקק, גם הוא לא יחמיץ את ההזדמנות להסביר לשבעת חבריו המסורים למה.
כהרגלו במאבק המיותר מול התקשורת, צה"ל נוטה להפסיד. ראשיו רואים בה אויב והם מבוהלים מכדי להתבונן בתופעה בעיניים מפוכחות. כאזרחים טובים, שומה עלינו לעזור להם ולהסביר: הרשת החברתית היא אתר מקובל על הכול להבעת דעות בתחומים שבהם האזרח או החייל נתקלים בקיר כשהם מבקשים להביע את אותן דעות בעולם האמיתי, ועשרות אלפי לייקים מעידים על כך שדעתם של המלייקקים לא נוחה מהדחתו של דוד, שאותה הם מייחסים בטעות לאירוע האיום על הפלסטיני שהתגרה בו.
לכו תדעו, ולכו תפרשו. הרשת החברתית היא פלטפורמה טכנולוגית בלבד עד שמגיעים אליה בני אדם ומפעילים אותה לצורכיהם. לפעמים הם לא יודעים בדיוק מה הם הצרכים, ואז הבלבול גדול.
עד מחרתיים זה יעבור
המחאה של קיץ 2011 התחילה בדיוק כמו מסע הלייקים של דוד: עוד ועוד אנשים עשו לייק למחשבה שצריך להתנחל באוהל ברוטשילד. מה עמד מאחורי סמליל האגודל המונף? הכול: זעם אזרחי על יוקר המחיה וחלומות של השמאל להפיל ממשלה, מחאה של עניים מרודים ומנוחשלים חסרי בית וכעס של אמהות עם עגלות, חלומות ורודים של סוציאליסטים צעירים ונמרצים ושאיפות פוליטיות של אחרים.
הכול היה שם, בכמויות עצומות. הכמויות טשטשו תחילה את העובדה כי מדובר בסופרמרקט של דעות שלא יוכל התגבש בקלות לכלל תוכנית פעולה. והנה, עד לרגע האחרון לא הייתה תוכנית פעולה מקובלת על כל מניפי האגודלים, וזה בדיוק מה שאיפשר לשלטון לשבור את המחאה עם משטרה חמושה ומצוידת היטב, וליאיר לפיד - להכניס 19 ח"כים לכנסת על גלי הזעם המבוזר של מעמד הביניים, כולם מלייקקים מסורים.
אל תתנו לעשרות אלפי האגודלים להטעות אתכם גם הפעם. בקרב חיילים ואזרחים קיימת
זה שנים אי-נוחות מצטברת על מה שמתפרש כהפקרת חיילים בודדים לגורלם בשטחים, בהיעדר מדיניות שתתמוך בכל פעולותיהם ותעטוף אותם מפני כל ביקורת. זו לא מחאה, זה סוג של פינוק.
אם תביטו בתמונות שהעלו חיילים לתמיכה בדוד, כולל שלטים מעוצבים ומושקעים, תראו שהאסתטיקה והמקוריות של הממים שלהם מעניינים אותם הרבה יותר מדוד, ורוח השובבות של מתבגרים נחה על פני הכול: נחמד שיש רשת חברתית ובחסות האנונימיות שלה אפשר להוציא לשון לצבא, או להניף איזה אגודל מצויר. מאה אלף אגודלים מתפרשים ככוח חברתי, אבל בינתיים, כל עוד אין לתומכי-דוד ייצוג אמיתי בתלת-ממד בעולם החיצוני, דובר צה"ל ועמו כל מי שחושש מפני הרשת יכולים להפסיק להזיע. זה לא מרד, זה טרנד כיפי. עד מחרתיים זה יעבור.
לפנייה לכתב/ת 
