לגור איתם

לפני כמה שנות בלייזר תפסנו טרמפ על סיסמת המכירות דאז של הונדה - "האם הלב שלך בנוי למנוע כזה", זוכרים? - והענקנו למבחן דרכים של הג'אז את הכותרת "האם הלב שלך בנוי לתא מטען כזה". זאת הייתה בדיחה קטנה על חשבון היעדר הסקס-אפיל של הדגם ההוא, ונזכרתי בה החודש דווקא במהלך מבחן של כלי שכולו סקס אפיל.

זה נשמע גדול על אופניים חשמליים, אבל ה-db-07 נראים כל-כך טוב וזזים כל-כך טוב, שאנשים עוצרים אותך ברחוב בשביל לתחקר אותך עליהם, אז איי רסט מיי קייס בעניין סקסיותם. ובנוגע לאין-קשר להונדה, הסיסמה ההיא אמרה משהו ששווה להתעכב עליו: הנה, זה הרכב שייצרנו. אנחנו מתחייבים שהוא סבבה. אבל האם הוא סבבה בשבילך?

כל הדרך אל הטנק

שווה להתעכב על השאלה של הונדה משני הצדדים של המשוואה, אבל בואו נשים כרגע בצד את הלב שלי ונתחיל מזה שהיצרנית DK City באמת הביאה פה סבבה של כלי רכב. אני בחנתי אב-טיפוס, לא מוצר מוכן לשיווק, ומכאן שהגליצ'ים הקטנים שנתקלתי בהם - למשל מחזיר אור אחורי שמונע ממך לכוונן את המושב, וגם לא מחזיר שום אור כי הוא מוסתר לחלוטין על-ידי התושבת העצומה של הסוללה - ייעלמו עד שיגיע תורכם לצאת עם זוג מהחנות.

אם וכאשר זה יקרה תגלו רקטה, אשכרה רקטה. אני למדתי את זה עוד במערכת העיתון, כשעשיתי את מה שדוושנים אנלוגיים כמוני נוהגים לעשות: הרמתי טיפה את הגלגל האחורי וסובבתי את הפדל לעמדת תחילת נסיעה. זה הספיק כדי להכניס את המנוע לפעולה, וזה מצידו הספיק כדי להעיף לי את האופניים מהידיים. דקות אחר כך ביקש ממני בכיר במגזין הזה סיבוב במסדרון. מרוב מומנט הוא דרס גרפיקאית.

האמת, רקטה אינה המילה הנכונה. ה-db הם יותר טיל בליסטי בין-יבשתי: מדובר באופניים החשמליים המסיביים ביותר שראיתי מימיי. הזכרתי קודם את התושבת, גליל בסדר גודל של בזוקה שמטרתו להכיל את הסוללה באורח משביע רצון מבחינה ויזואלית; המושב מותקן עליו בתוך מסילה שמאפשרת כוונון לגובה ולנומך, והקונסטרוקציה כולה מתחברת דרך גלגל קטן וחלול לשטרונגול-עד שמסתיר את כל הכבלז'.

אין פלא שהדגם הקודם - ה-db-0 המתקפלים שכבר משווקים בישראל - זיכה את סדנת Robrady האמריקאית בסדרה שלמה של פרסי עיצוב, כי כל המתואר לעיל נראה פשוט מרשים. לא מראה האופניים קטנים עם בטרייה גדולה שמאפיין את רוב החשמליים, אלא לוק אחיד וחלק שקולע בול להגדרה האנגלית Slick.

אם אתם מבינים אפילו קצת בדברים שזזים, אתם מבינים גם מה המחיר של גישת Robrady לעיצוב אופניים: משקל. הרבה משקל. 23.1 קילו לדגם שבא עם גלגלי 20 אינץ', 24 קילו לדגם ה-26 אינץ' ו-25.5 קילו לדגם שאני בחנתי, 28 אינץ'. הנתון האחרון הזה הוא כבר קרוב לכפול מהחשמליים הממוצעים, ויותר מכפול מהחשמליים המתקפלים הממוצעים.

לסוללה יש די והותר כוח בשביל להתמודד עם זה ואפילו להטיס את זה - היא נותנת 11 אמפר-שעה לעומת ה-9 או 10 המקובלים בשוק הזה - אבל עניין המשקל יבוא לידי ביטוי כשנחזור לדון בלב שלי.

אמרתי שבחנתי את הדגם המגודל מכולם, והתחושה שמייצרים הגלגלים הכבירים רק העצימה את מה שניכר כבר במבט ראשון: הכלי הזה קרוב יותר ברוחו לאופנוע כבד מאשר לילד חרא שעף לידך ב-40 קמ"ש על המדרכה. אתה יושב בלי לרכון קדימה, מלך העולם ואשתו, ובולמי הזעזועים המצוינים (כן, גם מלפנים וגם מאחור) חוסכים את הצורך להרים גלגל לפני מכשול, מה שממילא לא אפשרי עם המשקל הזה. זה משווה לכל העסק תחושה של רכיבה על גולדווינג.

כלומר, אני מעריך שככה מרגישים כשרוכבים על גולדווינג, או בכלל על אופנוע כבד. לא יצא לי בעבר וגם לא בעתיד, כי אופנועים הם הדבר היחיד שמפחיד אותי יותר מצרעות. מהבחינה הזאת, הווייב של אופנוע כבד הוא משהו שאני מכיר בו אבל לא מתחבר אליו. ברגיל אני רוכב על אופניים אנלוגיים דקי גזרה וכשאין לי ברירה אני נכנס לאוטו; גולדווינגיות זה לא יתרון מבחינתי. זה מחזיר אותנו כמובטח לשאלה ההיא של הונדה, והתשובה שלי היא שלילית רבתית: לא, הלב שלי לא בנוי ל-db-07.

החיים שלך בכאפה

בגלל שהם אופניים שנראים מיליון דולר, אתה לא יכול להשאיר אותם שנייה קשורים בחוץ. ובגלל שהם שוקלים כמה שהם שוקלים, הדרך הסבירה היחידה לנייד את ה-db-07 למקום מסתור היא במסלול קומת קרקע-קומת קרקע או מדלת של מעלית לדלת של מעלית. ולא כל מעלית, כי הם לא נכנסים בקטנות האלה של הבניינים הישנים, ואנשים שפוקדים בנייני משרדים לא נוטים חסד לאנשים שמנסים להידחק לתוך קופסה מתוצרת שינדלר-נחושתן עם טיל בליסטי מתוצרת DK City.

אני גר בגובה שבע מדרגות ועובד בגובה שש קומות, וההתנהלות עם ה-db-07 הספיקה לעלות לי על כל העצבים בשבוע שחייתי איתם. וכל הרעיון שמאחורי המבחן הזה היה לבדוק איך זה לחיות איתם, כי להגיד לכם איך הם יכולתי כבר אחרי דקה: מגניבים. מגניבים טילים בליסטיים. אבל בקיץ, כשהם ישווקו כאן באופן סדיר ויתומחרו באזור ה-7,000 שקל (משוער, כן? אל תתפסו אותי במילה), אני לא אהיה מאלה שיסתערו על חנויות האופניים או על סניפי היבואנית מטרו מוטור כדי לרכוש זוג.

אופניים תמיד היו בשבילי כליל הקלילות. לא מכיר אביזר - אוקיי, לא כולל אביזרי עישון - שגורם לי להרגיש כל כך קל. בבחינת נאה דורש נאה מקיים, הציפייה הכמעט יחידה שלי מאופניים היא שיספקו את הקלילות הזאת. ה-db-07 מספקים נוחות ועיצוב ובלמים משובחים וטווח אדיר של 70 ק"מ וזמן טעינה סביר של 5.5 שעות ואפילו אפליקציה בשם E-bike שמאפשרת לנטר ולשלוט באופניים דרך הסמארטפון, אבל אין בהם שום דבר קליל.

עצרתי עכשיו את שטף הכתיבה כדי לקרוא את מה שנצבר עד כה, ואני חושש שמי מהקוראים עלול לפרש את הדברים כהבעת באסה מה-db-07. אבל חברים, אני מבטיח לכם שההפך הוא הנכון: אחרי שבוע איתם, מה שמבאס אותי זה שאין לי חיים הולמים בשבילם. שאני לא גר בבניין עם אינטרקום אמין ולא עובד בשכונה נטולת אלמנטים ולא מתלהב מגולדווינגים. כי אם הייתי, אז וואו, כמה שהלב שלי היה מוכן למנוע הזה.

קצת מספרים אם אתם מתעקשים

• טווח: 70 ק"מ
• זמן לטעינה מלאה: 5.5 שעות
• מספר טעינות (חיי סוללה): 600
• אחריות: 24 חודשים
• משקל: 23.1־25.5 קילו, תלוי בדגם
• מחיר: בערך 7,000 שקל, בלי נדר
• להשיג: בסניפי מטרו מוטור ובחנויות האופניים המובחרות, אבל רק בקיץ. ואז יהיה גם מחיר