אמץ לוחם רחוב

"להרוג את ביל", "קראטה קיד", "נינג'ה אמריקאי", "קונג-פו פנדה": אם ראיתם פעם סרט מערבי שפוגש את תורות הלחימה מהמזרח, אתם מכירים את את הסצנה. לוחם צעיר מגיע אל מדרשו של המאסטר, מטפס את המדרגות האינסופיות, מבקש ללמוד, להתפתח, למצות את עצמו. הזקן המלוכסן מסתכל דרכו ואז מסתכל עליו, ואז מאתגר לו את האגו. המאסטר שובר את התלמיד נפשית ופיזית בלי שום מאמץ, ואז שולח אותו במורד המדרגות להתחיל להביא כדים של מים.

ימים שלמים. ככה הוא לומד מאיפה מתחילים. רק אז ראוי הצעיר לגשת ללמוד איך בכלל עומדים במקום. אחר כך הוא בועט בעמודים, מאגרף קרשים, לומד תנועות מהקופים ומניקוי חלונות הבית, ואז שובר קיר בטון עם הראש. בסוף מגיע תמיד הצילום הזה שבו התלמיד מתאזן ברגל אחת על משהו גבוה על רקע שקיעה גדולה, והמוזיקה מספרת לך שהוא הגיע. שהשיג שליטה טוטלית בגוף ובנפש. שעכשיו הוא מוכן להילחם.

המונטאז' הקבוע הזה מנסה להטמיע בנו, המערביים שרוצים הכל ועכשיו, את ההבנה שבדרך להיות מאסטר אמיתי אין קיצורי דרך. שצריך להתנקות מהחשיבות העצמית, להבין שאתה לא באמת מבין לאן אתה נכנס וכמה עמוק זה מגיע ולקלוט שהחיים זה לא סרט וכל דבר לוקח זמן. להפנים שהזמן הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. מהחינוך. השאלה היא איך אתה מנצל את הזמן: מחפש קיצורי דרך הוליוודיים או לומד את כל מה שאפשר ללמוד. כלומר, אם תהיה מאלה שפשוט נתקעים ברמה מסוימת, או יתמזל מזלך ותהיה מהסוג השני. אלה שמוצאים ריגוש מעצם הלמידה ומגיעים להבנות עמוקות ומסועפות שעושות אותם לטובים יותר, כאלה שלא מפסיקים להתקדם ולהתפתח.

(בני דויטש)

אמרתי מזל כי זה תנאי הכרחי: כדי להצטרף לקבוצה השנייה אתה חייב להיקלע במקרה לרגע כזה שבו הרמת מהעיניים את משקפי השמש הכהים של האגו, וראית את הגוונים האמיתיים בצד שביל החיים שעליו אתה נוסע. רק אז אתה באמת יכול להתחיל את הדרך. ואם להסיט את הדיון מאמנות הלחימה לאמנות הרכיבה, אז הקאוואסקי Z1000 שגרם לי להרהר בכל זה מלביש עליך את משקפי השמש של האגו אפילו בלילה. שור אלומיניום דחוס עם עיניים רעות וזוג קרניים שאתה נאחז בהן כדי להתמודד עם כוח ומהירות של 140 סוסים. סטריט פייטר מודרני עם מנוע ליטר, שבצלילה מכביש מהיר לתוך עיר גדולה יכול לשים אותך ברגעים שבהם האגו הוא כבר מסכת ריתוך. לא רואים דרכה כלום חוץ מהשמש.

שאר העולם חושב שכל האופנועים גורמים לכל האופנוענים לרכוב ככה, אבל שאר העולם טועה. הוא פשוט לא ראה מעולם איך אופנוע מסוגל באמת לזוז. בטח לא אופנוע מהסוג של ה-Z1000.

(בני דויטש)

בבסיס הרעיון של הקוואסאקי Z1000, של כל סטריט פייטר, עומדת ליבה של אופנוע ספורט. סוג המנוע, המידות, המשקל - כל אלה מקורם בדורות קודמים של אופנועי ספורט שהם למעשה רפליקות של אופנועי מסלול. אופנועי מרוץ. הסטריט פייטר מכוון ומיועד לסביבה אורבנית יומיומית; הוא לא מהיר או אווירודינמי כמו האופנועים שהוא נשען עליהם, אבל הוא ערום ומינימליסטי ונוח יותר, ותנוחת הרכיבה עליו מותאמת גם להתפתלות במהירויות נמוכות. כל זה מביא אותו לסף אופנוע פעלולים.

סוס טבריאני

ביום חלומי היפותטי שבו אין משטרה ואין חוקים יכול אופנוע כמו ה-Z1000 לעוט ב-240 קמ"ש על התנועה המתעבה של ליל חמישי לקראת חצות בואכה תל אביב, לשסף אותה בחושך בתנועות חרב אלכסוניות עם השתלחויות במעלה הגז על כל 100 מטר פנויים, להתגלגל על הגלגל הקדמי לצומת המרומזר הראשון ומשם להסתער על העיר בווילי ולגזור את הרחובות במופע אימים של צרחות ועשן שאף אחד לא ישכח אף פעם. שאחריו תוריד את הקסדה ותסתכל במראה ותראה חיוך מעוות של יצור סדיסטי ומעונה עם נפש של מאפרה. טרול.

לצאת ללוחמת רחוב כזאת עם אופנוע זה הדבר הכי זמין על ה-Z1000, אבל גם הכי רחוק. מרחק אלפי מדרגות ומאות כדי מים ושנים של לימוד ונגיחות וקירות. אם כדי להיות אמן לחימה דרושה שליטה מוחלטת בגוף ובנפש, לצאת בחיים מרכיבת קרב עם סטריט פייטר דורש שליטה מוחלטת בגוף, בנפש ובמכונה.

אין דימוי קרוב יותר להתמודדות של אופנוען עם הקיום היומיומי שלו מאשר קרב MMA. גם כשאתה לא נלחם באף אחד ורוכב לעבודה חצי ישן, אתה נמצא בזירה עם אלפי יריבים חזקים וכבדים ממך. אין אלא להיות צלול כבדולח, לנתח את מאפייני התנועה שלהם ולנהל את הסיטואציה בזמן ניצול היתרונות היחסיים שלך. להיות מיומן מספיק לנהל את המצב, ולא רק להגיב לו בכיבוי שרפות ובפניקה.

(בני דויטש)

כמו לוחם בזירה צריכה ההכנה שלך להיות קודם כל מנטלית. לא משנה כמה אתה חזק ומיומן, אם אתה לא מסוגל לראות את הקרב - אם אתה לא מפוקס ובשליטה - יפוצצו לך את הצורה. וכדי להמשיך לתפקד במצב שבו מישהו מיומן עומד איתך פנים מול פנים ועובד קשה במטרה לגרום לך לאבד את ההכרה, אתה חייב להיות רגוע. להרגיש שאתה בבית. לזכור שזה מצב מוכר וזה מה שלוקח זמן. ככל שתלך יותר על האגו ועל הכוח ופחות על המוח, ככה הזמן הזה יתארך ואיתו יגדל הסיכוי שאיזו פציעה תשלח אותך הביתה, או לקבר.

כמו אחד שמתאמן בג'יו ג'יטסו ברזילאי, העניין הוא שגם על סטריט פייטר אתה יודע שאף פעם לא תלך עד הסוף. שבשביל קרב אמיתי שבו תמצה את כל היכולות שלך ותביא אותן לביטוי מלא צריך שתהיה בך שנאה וזלזול בחיי האדם שמולך. ואתה לא בנאדם כזה. לפעמים אתה חושב שהלוואי שהיית, אבל אז אתה מתעורר ומתפכח.

אני הרגשתי את זה בטבריה, עיר ישנה וצפופה שבנויה מבזלת ויש בה רחובות מתעקלים ומדרונות תלולים שחם בהם אפילו בלילה של אמצע מרץ. עיירת סטריט פייטרים לפי הספר. הקוואסאקי Z1000, לעומת זאת, הוא לא בדיוק סטריט פייטר לפי הספר. כלומר, הוא לא אופנוע ספורט שעבר גלגול נשמה. הוא מרוכך קצת ומעוגל קצת ויש לו ABS שאי אפשר לנתק, וזה אומר שאין דבר כזה להשתעשע איתו בסטופי ובהחלקות. והאמת היא שלא הייתה לי בעיה עם זה ברחובות טבריה, כי כאמור, יש גבול. אנשים חיים פה. אין מצב להזיז את האופנוע הזה כמו שהוא באמת יודע לזוז בשטח בנוי. אבל מה אתם יודעים: דווקא לקרב יש מצב.

(בני דויטש)

שכר זירה

לא רחוק מהתחנה המרכזית של טבריה נמצא בית ספר לג'יו-ג'יטסו רויס גרייסי ישראל. מנהל אותו רועי פרץ, בחור צנוע מידות בן 28 שהוא במקרה גם אלוף קרטה וגם תלמיד של גרייסי עצמו וגם לוחם MMA בינלאומי מעוטר. כשעמדנו מחוץ לאולם האימונים ודיברנו, רגע לפני שהרשה לנו להכניס את האופנוע לסשן צילומים עם התלמידים-לוחמים שלו, רועי החווה בראשו לעבר ה-Z1000 ואמר "אלה מפחידים אותי". אני פתחתי עליו זוג עיניים ופלטתי: "אופנועים מפחידים אותך?". אין, פשוט לא ברור לי איך בנאדם שמתמודד עם מכונות נזק אנושיות מפחד מערמת מתכת שאם אתה לא פותח לה את הרגלית צד, היא נופלת לידך על המדרכה כמו פגר.

אמרתי לרועי שליהנות מאופנוע כמו ה-Z1000 זה בדיוק מה שהוא מכיר, רק בזירה אחרת. שצריך כאן את הראש ואת הצפי ואת הפיקחות, את ההבנה שהכוח מגיע ממרכז המסה של הגוף והגפיים הם רק מוטות מאריכים, שטכניקה מושחזת חוסכת ים של כוח, ושאם תיתן לאגו שלך להשתלט לגמרי אז תאכל פיצוץ בפנים. הוא אמר שזה בדיוק מה שהוא מנסה להנחיל לתלמידים שלו בשיטה של גרייסי: שתפקוד בקרב הוא תוצר של דרך חיים, של איזה אדם עשית מעצמך באימונים.

ככל שאני חושב על זה יותר, יוצא שבין רוכב סטריט פייטר ללוחם MMA יש רק הבדל אחד חשוב באמת: היריבים של האופנוען פסיביים, עסוקים בענייניהם, והוא רק מספר לעצמו שהם רוצים להרוג אותו. חי בסרט. היריבים של הלוחם, לעומת זאת, אשכרה באים לכבות לו את האור.

כשאתה עומד פנים מול פנים על מזרן קרבות עם רועי פרץ, ולו לצורך צילום בלבד, אתה לא יכול שלא להרגיש כמו תלמיד פעור מול מאסטר. הוא מסתכל עליך ואז מסתכל דרכך ואז שובר אותך, נפשית ופיזית. יש לו פני פוקר רפויות, עפעפיים נינוחים שמאחוריהם מבט למוד שנים של תרגול, והוא מטפל בך כאילו היית קובייה הונגרית. מסובב אותך, מבריג אותך, פותר אותך עד שאתה מגיע למצב שאליו הוא רוצה שתגיע: על הרצפה, בלי מעבר של אוויר לריאות ודם למוח, כשאתה מנסה לדפוק שלוש פעמים על המזרן בזמן שההכרה שלך דועכת.

ואז אתה מרגיש בכל הגוף שאם הוא יודע לנהל את עצמו ככה כשעפים עליו אגרופים ובעיטות לראש מול 10,000 צופים, אז מי אתה בכלל. הוא בשליטה טוטלית. על הגוף, על הנפש, ועל המסכן שהעז להתייצב מולו ולהסתער. סטריט פייטר.

סייע בהכנת הכתבה: מתי שלג