לא הצלנו אותו מעצמו, לא הצלנו אותו מעצמנו: פרידה מאסי דיין
אסי דיין הסתער על רעיונות חדשים בידיים חשופות וגמא אותם כאילו היו עוד סם. היצירה היתה הכרחית עבורו, כי יחד עם התשוקה להרס הוא גם רצה לבנות משהו בתוך מוחו הסוער, הפורה והנפלא. חבל שאנחנו כחברה לא תמיד ידענו לספק לו את החמלה שהיה זקוק לה. אריאנה מלמד נפרדת
הוא היה גיבור תרבות וגיבור טרגי, ולא היה רגע אחד בחייו המסוכסכים של אסי דיין, שהלך לעולמו אתמול (ה'), שבו ידענו להתמודד עם שניהם גם יחד. אנחנו אוהבים גיבורי תרבות. לא בהגזמה, כן? ככל שהם מעניקים לנו יותר, ככל שהם מצליחים יותר להיקשר לזיכרון הקולקטיבי שלנו, אנחנו מעדיפים לשכוח אותם מהר ולהתמקד ביצירה. ליתר דיוק, במי היינו ומה עשינו כשהתוודענו לראשונה אל היצירה.
- החיים על פי המוות: הקולנוע של אסי דיין
- חברים נפרדים מאסי דיין: "איבדנו גאון"
- בדרכו שלו: השירים של אסי דיין
ומי לא זוכר את הפעם הראשונה שלו עם "גבעת חלפון" או עם "החיים על פי אגפא", ומי לא זוכר את הטלטלה של "בטיפול", ומי מבין המבוגרים ביננו לא יודע לדקלם שורות מכוננות-תרבות מתוך "הוא הלך בשדות". ומי לא מבין שאסי, האיש ולא הגיבור, עמס על גבו את כל מטען הסטראוטיפים הכי הרסניים שמדינת ישראל יכולה להציע לגבר אחד, אפילו בן של, אפילו מוכשר מאוד, אפילו כל כך יפה תואר.
את היצירה - ואת מי שהיינו כשהכרנו אותה - אהבנו. רק שכחנו כמה דברים: עם אהבה לא קונים במכולת. וגם שיוצרים אינם תעתיק של היצירה שלהם, בשום אופן לא. יוצרים הם בני אדם, ולעתים קרובות, מה שהם בוראים ממוחם הוא גם מה שמניע אותם, בתהליך כל כך ידוע מראש עד שהוא בנאלי: להרוס את מקור היצירה.
ולא הערצה ופרסום ופרסים היו נחוצים לו, אלא סוג של תמיכה שהחברה הישראלית עדיין לא למדה לתת לסופריה ולקולנועניה, לגדולי אמניה ולמי שישאירו בה חותם אמיתי של יופי ומשמעות כשיילכו לעולמם.
לטאטא את הקשיים
אסי דיין היה איש לא בריא בנפשו. הוא חי בחברה שעושה ככל יכולתה כדי לטאטא את החולים האלה, שנפשותיהם שסועות ועלולות להתפרש לא יפה בציבור, אל מתחת לשטיח קולקטיבי. משם, במקום שבו אפשר לדרוך עליהם, לא תישמע הזעקה. שם, במקום שאף אחד ממעריצי היצירה לא רוצה להגיע אליו, הם אמורים להיות נתיניה של מערכת בראות מפגרת, דלה, מנוולת לגמרי, שבה רק התרופות הישנות והבטוחות נמצאות בסל, רק המבנים הכי מוזנחים מהווים בית, ורק הדלתות הכי נעולות סוגרות בכוח על אנשים. שם רצינו לראות את האיש שחירב לנו את התדמית - ועל הדרך, אם אפשר, לצקצק לו בלשוננו. תראו תראו, מה נהיה ממנו.
חדוות הצקצוק היא חלק מן האלימות הטבועה בנו, ישראלים בני כל ההשקפות והאמונות. הכרתי את אסי דיין מעט אחרי הראיון הראשון שבו התגלה כאיש מסוכסך בנפשו, כשמדינה שלמה ותאבת רכילות אמרה לעצמה, "תראו תראו, הבן של דיין ולאן הגיע/ ההוא מ'גבעת חלפון' ואיך הוא חי/ הבמאי המוכשר כל כך של 'חגיגה לעיניים' שמתי מעט הבינו, ומה הוא עושה לעצמו". זה הוא שיזם דיאלוג, כשאמר שאין לו עם מי לדבר. "על מה נדבר?" שאלתי. הייתי עיתונאית צעירה ולא היה לי עניין בקולנוע. על ספרים, אמר. אני אתקשר אלייך ונדבר על ספרים.
הוא היה מטובי הקוראים שפגשתי בחיי. אדם שהסתער על רעיונות חדשים בידיים חשופות ובלי משנה סדורה וגמא אותם כמו היו עוד סם, והם היו הכרחיים לו, כי - כך אני חושבת - יחד עם התשוקה להרס הוא רצה לבנות משהו, בתוך המוח הסוער והנפלא ופורה והמצחיק והחכם שלו, משהו שיחזיק אותו כאן ועכשיו, מעין ערכה של תובנות חזקות וערכים כמעט-מוחלטים ונחמות פילוסופיות ואפילו טיפה של רליגיוזיות. גאונים לא יכולים לחיות היטב בלי המבנה הזה, והוא היה גאון, והוא לא הצליח לבנות אותו בעצמו.
כי מה נותר לו בעצם: בציבוריות, בטרם התבררה האמת על משה דיין, נדמה היה שהוא מבצע מין רצח-אב, ולא ידעו שהכל להיפך, וזו היתה דמותו האדירה כל כך של האב והאתוס שייצג שאיימה על אסי מאז ילדותו. ועוד איים עליו השקר: השקר שבסגידה הטוטלית למיליטריזם. בכך שלנצח נאהב את מתינו צעירים ויפים והרוגי מלחמות, ונשנא את זקנינו עד כדי כך שנדון אותם לחיות בעוני.
ומתוך השקר הגדול הזה השתרשרו עוד ועוד עיוותים שכל כך קל היה לו לחשוף ולהגחיך, לתסרט ולביים ולהפוך לפנינים קומיות או טרגיות, אבל כשנותר לבדו באיזה משכן ארעי, לא ידע להתמודד איתם בחייו. ולא היה מי שיאמר לו: מספיק, אסי. עכשיו הולכים לבית טוב שמדינת ישראל הקצתה עבור יוצריה כאות תודה. הנה הבית, והוא מואר ויפה ויש בו ספריה ענקית כמו שאתה אוהב, ותוכל לחיות כאן ככל שתזדקק להגנה מפני העולם ומפני עצמך, ויש כאן אנשים שאפשר לדבר איתם בימים ובלילות, בזמן בו אתה כבר לא יכול להפסיק - אפילו שארבע בבוקר.
ולא, אתה לא צריך עוד להתראיין עם הלכלוך שמסביבך ושיירים של קוק על האף וטינופת וניוול, ואתה לא צריך שאמא שלך תבוא לאסוף אותך מבין ההריסות החדשות.
יש לך בית, והוא אות תודה בשם מיליוני אנשים בתרבות יחידה במינה, שאין לה שוק גדול אבל יש בה מעריצים מושבעים, ובשמם בחרה המדינה לשמור עליך, אם תרצה.
סנטוריום, אני חושבת, זה מה שיהיה נחוץ לו. פעמים אחדות שמעתי אותו מקנא בחולי השחפת של "הר הקסמים". לא בגלל שנידונו למות ככה, במרומי הר יפיפה, אלא, כך אמר, בגלל שמי שיכול לחיות, המקום הזה היה עבורו סיכוי לחיות. במקומות אחרים ידעו להקים עבור אנשים כמו אסי דיין בתים שכולם יופי וחמלה. אצלנו לא, מה פתאום. שיתמודדו, החולי נפש האלה. שיסתדרו עם מה שיש, במדינה שמתהדרת ביצירה התרבותית שלה משל היתה אתונה, ומתנהגת אל החלשים שלה בדיוק כמו ספרטה - וגם מנצלת את החולי והחולשה לעוד שבריר אחוז רייטינג, עבור מי שחי מרייטינג.
תרצו או לא תרצו, הוא היה מטובי בנינו. אינני יודעת אם היינו יכולים, גם כחברה חומלת ותומכת, להציל אותו מעצמו. בשנים האחרונות, עד הסוף הידוע כל כך, אני חושבת שלא הצלנו אותו מעצמנו. תנוח.
