מצעד הבושה ביום העצמאות הראשון
שנה למדינה, הגאווה הלאומית בשיאה. אבל להתלהבות כזו לא ציפו - והמצעד הצבאי הראשון בתל אביב הוליד בלגן גדול. "לצבא - הכול סלוח ומחול. כי הוא שהביא לנו את העצמאות", נכתב אז, אבל היו גם אלוף שכמעט בכה מבושה וועדת חקירה שערפה ראשים. השבוע לפני בשחור-כחול-לבן
לכל כתבות השבוע לפני
צפו בקטעים מהמצעדים בתל אביב ובירושלים ב-1949:
ביום העצמאות הראשון של מדינת ישראל קושטה תל אביב ב-3,500 דגלי כחול לבן. כל המכוניות והמוניות היו מקושטות אף הן. החנויות וכל בתי העסק נסגרו, פרט לבתי הקפה שנותרו פתוחים כדי לשרת את המוני החוגגים. אפילו הגנבים לא ניצלו את היציאה לרחובות ומהמשטרה נמסר אז כי מספר הגנבים שנתפסו היה נמוך מאוד מהרגיל באותם ימים, דווח ב"ידיעות אחרונות".
ב-10:00 בבוקר התחילו להגיע לעיר שיירות של מכוניות משא בליווי נוער חוגג מכול רחבי הארץ. בתי הספר התמלאו בתלמידים הלבושים בתלבושות חג המתכוננים לחגיגות. תלמידי בתי הספר היסודיים התכוננו למצעד ומי שהשגיח מקרוב אחר ההכנות היה לא אחר משר החינוך זלמן שזר.
שעה לאחר מכן נערכה לתפילת הודיה בבית הכנסת הגדול בתל אביב ובין ראשוני המגיעים היו ראש הממשלה דוד בן גוריון ורעייתו פולה, שעברה לעזרת הנשים. אחריהם הגיעו כל שרי הממשלה, שהתקבלו במחיאות כפיים סוערות. תשומת לב מיוחדת עוררו החסידים בריקודיהם המיוחדים. הם יצאו בקפוטות לבנות לרחובות העיר כדי לחגוג יום הולדת שנה למדינה.
באותה שעה הבחין המקשר של המצעד, סגן-אלוף זאב מליון, בהמונים שכבר עלו על במת הכבוד ברחוב בן-יהודה. הוא ביקש מהממונים עליו כוח אבטחה וקיבל רק ארבעה חיילים. לכן, הוא הורה להביא למקום גדרות תיל כדי להקיף את הבמה, אבל אז הגיע שליח שנשלח במהירות מבניין הכנסת, ששכן באותם ימים עדיין בתל אביב. יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק כתב במסר ברור: "אין להעמיד גדרות תיל, זה יזכיר ליהודים את מחנות הריכוז". ההוראה הזו הכשילה למעשה את הניסיון לבודד בין מכובדי המדינה והסגל הדיפלומטי מהאזרחים.
כבר בשעה 14:00 אי אפשר היה לעבור ברחובות שבהם תוכנן להתקיים המצעד. ההערכה הייתה שכ-180 אלף איש הגיעו מחוץ לתל אביב כדי לצפות בחיילי צה"ל. ההערכות אחרות דיברו על 200 אלף ואפילו 300 אלף חוגגים - כמעט מחצית מאזרחי המדינה באותה תקופה. ההמונים החלו לתפוס עוד משעות הצהריים עמדות "אסטרטגיות" לאורך רחוב דיזנגוף ובמקומות נוספים שבהם היו אמורים לעבור החיילים.
הרחובות בעיר לא נסגרו לתנועה ולכלי רכב נאסר לנוע בהם רק מהשעה 15:30. 10 דקות לפני תחילת המצעד הגיעה לאזור בימת הכבוד ובו נכים, שנפגעו מהעובדה שלא הוזמנו לבמת המכובדים. הם התיישבו על הבמה במחאה. האוטובוס נלכד בתוך ים האדם שהיה במסלול הצעידה ולא יכול היה לנסוע יותר. המהומה הגיעה אז לשיאה והמסלול היה מוצף באדם.
ב-16:00 אחר-הצהריים היה אמור לצאת לדרך המצעד הצבאי ועל במת הכבוד המתינו השרים, בכירי הצבא והדיפלומטים הזרים יחד עם מאות האזרחים שהפכו ל"מכובדים" לכמה שעות. המצעד עצמו היה אמור לצאת מכיכר המושבות ולעבור דרך הרחובות אלנבי, בן-יהודה, ארלוזורוב, דיזנגוף ולהסתיים בפינת הרחוב דיזנגוף והמלך ג'ורג'.
אבל תכנון לחוד ומציאות לחוד. אמנם, בדיוק בשעה 16:00 עברו בשמי העיר 12 מטוסים, שעוררו התרגשות רבה בקרב החוגגים. אבל הצועדים לא הגיעו. כעבור זמן קצר שודרה ב"קול ישראל" הודעה כי המצעד לא יתקיים בגלל צפיפות ברחובות אלנבי ובן-יהודה. התגובה הראשונה של החוגגים הייתה תדהמה מוחלטת. "מה?", נישאה השאלה בפי כל, לשון הדיווח בעיתון. "המפגן לא יתקיים? היכן האחראים לסדר".
העיתונאי ד' נחום כתב ב"ידיעות אחרונות" כי בשלב זה החלו הוויכוחים על המדרכות. "הייתכן? זוהי חרפה ובושה. מה יאמרו חברי הסגל הדיפלומטי. סופרי החוץ? מה יאמרו בעולם", תהה אחד החוגגים המאוכזבים.
ומה קרה על במת הכבוד? מפקד ירושלים, משה דיין, לא מצא מקום על הבמה ולכן ישב על המדרכה. אבל הוא לא היה המכובד היחיד, עשרות מכובדים נוספים לא יכלו להתקרב כלל לבמה. במקום זאת טיפסו עליה מאוד אזרחים מבין הקהל, שכן רק ליד כניסה אחת עמד משמר ואילו שתי הכניסות הצדדיות הופקרו לחלוטין. הוויכוח התלהט והאזרחים לא זזו מבמת הכבוד, למרות בקשות חוזרות ונשנות.
לא רק מהאזרחים ביקשו השוטרים הצבאיים לפנות את הבמה. "הסתלק מכאן", נשמע פתאום קולו של אחד השוטרים. העיתונאי זאב אתגר כתב כי סובב את ראשו וראה את השוטר דורש בתקיפות משר החוץ משה שרת לעזוב את המקום. "לא חשוב. אינני מכיר אותו. קיבלתי פקודה ממפקדי", הסביר השוטר למה סילק מבמת המכובדים את מי שהיה כעבור כמה שנים לראש ממשלת ישראל.
שר המשטרה בכור-שלום שטרית הודיע כי המצעד התבטל. רבים החלו לעזוב את הבמה, רובם לא הסתירו את כעסם. מי שהגיב אחרת היה נציג שגרירות ארצות הברית, שאמר לשרה גולדה מאיר: "לא אלך מכאן, אחכה עד החגיגות בשנה הבאה". מאיר ענתה לו בחיוך: "בשנה הבאה כבר לא תתקיימנה חגיגות בתל אביב".
"לא נורא", ניסה אחד האזרחים ללמד זכות על דחיית המפגן. "נלמד להבא כיצד לארגן דברים כאלה". אולם לא כך הייתה דעתם של 99% מיתר החוגגים. "כיום למדנו כיצד לא צריך לערוך מפגן", אמר אחד האזרחים.
הרמטכ"ל, רב-אלוף יעקב דורי, ירד בכעס מהבמה שבבן-יהודה והצליח לנסוע "לאי שם" כדי לנזוף באחראים ולהכריח אותם לקיים את המפגן בכל מחיר ואפילו בעיכוב של שעתיים והעיקר שהמפגן יתקיים. הוא סבר כי העיכוב עדיף על דחייה מוחלטת.
באמצע הוויכוחים הגיעו כמה ילדים לאזור בימת הכבוד וצעקו "המפגן הולך ובא". באותו רגע הסתדר הקהל לשני צדי הרחוב ואמנם מיד נראו הפלוגות המוברחות הראשונות שזכו למחיאות כפיים. "אולם מה זה? במקום להגיע מעבר לרחוב ארלוזורוב, בא המפגן מעבר כיכר דיזנגוף". בכירים בצבא הסבירו כי "מילא, שהכיוון יהיה הפוך, ובלבד שלא תושבת שמחת החג של המדינה ומאות אלפי אזרחיה".
אולם נראה שעדיין לא נשלמה מנת האכזבות שהוכנה למאות אלפי החוגגים. פתאום נפסק המפגן ועשרות מכוניות פרטיות ומכוניות צבאיות עם סתם "חבר'ה" השתלטו על הרחוב, ולא אפשרו לצועדים לעבור. כעבור רבע שעה - שוב הפתעה: מעבר לכיכר דיזנגוף החל להגיע החלק השני של המפגן, שנפסק באמצע. במקום הופיעו זחלים ותותחים מכל המינים. הקהל הריע ומחא כפיים.
ההמונים, שכבר הבינו שמצעד מסודר לא יצעד ברחוב העיר, איבדו לחלוטין את הסבלנות. אלפי אנשים החלו להתרוצץ ברחובות, מכוניות פרטיות השתרבבו בתהלוכה ובסך הכול נתקבלה תמונה של אנדרלמוסיה איומה, נכתב אז. "באתי מכיכר דיזנגוף, פגשתי אלוף ידוע בצבא ישראל", ציין העיתונאי ד. נחום. "האלוף הוריד את עינו ואמר 'כמעט שבכיתי מבושה'".
ולמרות הכול - נערך המצעד עם כי באיחור של יותר משעתיים ולאחר שההמונים קיבלו הודעה כי הוא בוטל. כשנודע לקהל כי המצעד נערך בסופו של דבר ברחובות אחרים ובלי השתתפות שרי הממשלה, גדל הרוגז אין קץ. ושוב רטנו האזרחים, אלא על הפעם לא על הביזיון, אלא על הרצון להציל "כמה כוכבים", כלומר קצינים בצבא. "למעשה לא היה זה מצעד צבאי, אלא יציאה מסודרת של הצבא מן העיר", נכתב ב"ידיעות אחרונות".
"בשעה זו ראינו מקצת מרוחו של צבאנו", תואר בעיתון. "הלב רווח ודמעות נוצצו בעיני רבים, לצבא - הכול סלוח ומחול. כי הוא שהביא לנו את העצמאות".
מתברר שזו לא הייתה הבעיה הארגונית היחידה באותו יום. לגינת ראש הממשלה בקריה הגיעו בבת אחת הנציגים האמריקנים והרוסים. מנהל הטקס התלבט - את מי להציג ראשון בפני בן גוריון? אך בעוד מנהל הטקס חוכך בדעתו הגיח ראש הממשלה מאחורי העצים ובפתרון יצירתי קיבל בבת אחת את ברכותיהם של האמריקנים והרוסים ובעיית הפרוטוקול נפתרה מאליה.
ואיך חוזרים הביתה? לאחר המצעד שלא צעד נגנבו ברחבי תל אביב שש מכוניות, כנראה על ידי חוגגים שלא יכלו לחזור לבתיהם. אולם כעבור כמה שעות נמצאו רוב המכוניות הגנובות במקומות שונים בארץ והן הוחזרו לבעליהן.
ביום שלאחר השערורייה יצאו עשרות מפועלי הניקיון של עיריית תל אביב לטאטא את רחובות העיר ולהחזיר לה את צורתה הרגילה. עם בוקר עברו מכוניות מים לניקוי הרחובות.
בעקבות המחדלים הוקמה ועדת חקירה, שבה היו חברים ראש העיר תל אביב ישראל רוקח, האלוף יגאל ידין והיועץ המשפטי לממשלה יעקב שמשון שפירא. הוועדה קבעה כי כמה גורמים הביאו לאי קיום המצעד: חסימת המעבר מרחוב אלנבי לרחוב בן-יהודה על-ידי קהל עצום, שניסה לחדור לשטח הבמה.
אנדרלמוסיה ששררה בשטח הבמה ובסביבתה, וריתקה את עיקר תשומת הלב של הממונים על הסדר. לבמה הוזמן מספר רב מדי של אורחים והדבר הקשה על הסדרנים וכמו כן לא הוכנו מקומות רזרביים.
בחקירה הוברר גם כי לא היו מספיק מארחים באזור הבמה, כדי לקדם את פני הבאים. לכן הוטל גם על סגן אלוף מליון לקבל את פניהם.
בעקבות מסקנות הוועדה שוחררו סגן אלוף מליון, רב סרן יזרעאלי וסרן אופיר מתפקידיהם בצה"ל, אף שהשלושה היו אחראים על התיאום בין השלטונות והאזרחים ולא על המצעד עצמו. "איך יכולתי להדוף בכוח את אלה שצהלו על העצמאות אחרי אלפיים שנות גלות וסבל של העם היהודי", אמר מליון לעיתונאי נח קליגר כמה שנים לאחר המצעד שלא צעד.
לפנייה לכתב/ת 
