הפרידה מחבר / על דני רוט ז"ל
דני רוט ז"ל נפל במלחמת שלום הגליל בלבנון ביוני 1982. דוד בן שימול, חבר הילדות שלו ועיתונאי "ידיעות אחרונות" ו-ynet ספורט, לא שוכח את החייל המצטיין ואת החוויות המשותפות על מגרש הכדורגל
יום הזיכרון עבורי זה היום בו אני נזכר בחבר יקר, סגן דני (מנחם) רוט ז"ל שגדל עמי בנצרת עילית ונפל במלחמת שלום הגליל בקרבות באיזור בחמדון בלבנון ביוני 1982.
דני היה ווינר. במגרש הכדורגל, במחלקת הנוער של הפועל נצרת עילית, שם שיחקנו יחד, בלימודים, שם תמיד שאף ליותר, בתנועת הצופים כחניך ומדריך, בפעילויות החברתיות של השכבה וכמובן שגם בצבא.
בפברואר 82' נפצע דני באימון צבאי והיה בהליך אישפוז ושיקום ארוך. כשפרצה מלחמת "שלום הגליל", הוא דרש בכל תוקף להחזירו לשירות ולהשתתף בלחימה. למרות שהיה עם יד חבושה מהפציעה ועדיין לא החלים כליל, דני לא ויתר ופנה לכל מי שרק אפשר כדי לשוב לשירות. לבסוף הצבא הסכים לבקשתו והוא שובץ לגדוד 51 של גולני, כאחראי מחלקת פינוי נפגעים בלבנון.
דני, שהיה מקובל ואהוד על חייליו ומפקדיו, מילא את המוטל עליו ללא דופי וגילה יוזמה, אחריות ודבקות במטרה בווינריות שאיפיינה אותו בפעילות תחת אש אויב.
ב-24.6.82, כשהיה באיזור בחמדון בפעילות מבצעית במהלך עוד יום קשה של קרבות, פגע פגז בנגמ"ש שעליו דני פיקד והוא נהרג במקום. איבדנו חבר יקר, בן למופת, קצין אמיץ וספורטאי מוכשר. כשאומרים מלח הארץ - מתכוונים בדיוק לדני.
לאחר נפילתו הועלה דני לדרגת סגן. שר הבטחון באותה תקופה אריאל שרון ז"ל אמר עליו: "הוא נתן את חייו למען המולדת, היה מקובל ואהוד ומילא את המוטל עליו בלא דופי וגילה תושיה ודבקות במשימה לאורך כל הדרך".
מפקדו בחטיבה ציין: "דני מילא את המוטל עליו ללא דופי, פיקד למופת על פינוי פצועים תחת אש אכזרית של האויב, גילה דבקות במטרה, אמינות, יעילות ודאגה למופת. רוח לחימתו ודוגמתו האישית ינחו את חיילי היחידה ומפקדיה".
עם דני שיחקתי יחד כדורגל במחלקת הנוער של הפועל נצרת עילית. את האהבה לספורט בכלל ולכדורגל בפרט דני ינק מגיל קטן מאביו אריה ז"ל, שהיה בצעירותו שופט כדורגל בהונגריה. שניהם אהבו מאוד את מכבי חיפה בתקופה של מנצ'ל, הרדי, עג'מי ואלמני.
את יום קבלת הידיעה הקשה על מותו של דני לא אשכח. כאילו זה קרה אתמול, למרות שחלפו 32 שנים. באותו יום נהגתי בשיירה של משאיות ריו קאמינס ענקיות, עמוס בתחמושת שהובלנו לגזרה המזרחית בלבנון.
מאובק, עם זיפי זקן, שכפ"ץ, קסדה ואם 16 צמוד, בטלפון השדה הראשון שנתקלתי חייגתי הביתה, ואז סיפרו לי שדני נפל. הרגשתי רע מאוד ומייד חיפשתי דרך לצאת להלוויה. הסברתי למפקדי על חברי הטוב והם אישרו לי לצאת למחרת ל-24 שעות להלוויה.
זו הייתה הלוויה קשה. אני זוכר את הבלטות הכהות ברחבת העירייה בנצרת עילית, שם היינו נפגשים כל החבר'ה עם דני לפעילויות חברתיות שונות. הפעם היא הייתה מלאה באלפי אנשים. ים של אנשים, שבאו לחלוק כבוד לדני שנפל על הגנת המולדת.
היו שם החברים מהכדורגל, המורים, החבר'ה מהצופים, בני המשפחה והחברים מהתיכון. העיר הושבתה. ההלוויה היתה אחת הגדולות שידעה נצרת עילית מיום הקמתה. קשה, עצובה וכואבת. אני זוכר את הבעת פניהם המיוסרת של ההורים מירה תבדל"א ואריה ז"ל, את החברים מהכיתה עורמים את העפר על קברו הטרי של החבר היקר ואת ערמת הזרים הענקית מעל הקבר.
באזכרות מאז, כמנהגו של עולם, כמות האנשים שהגיעו צנחה בהדרגה. במחלקת הנוער של נצרת עילית השתדלו לקיים מאז טורנירים לזכר דני וגם קבוצת הנוער נקראה על שמו תקופה מסויימת.
בשנה שעברה הגעתי לטורניר שנערך לזכרו, אותו דאג לחדש גיל ברעם. נתבקשתי להנחות וסיפרתי על דני ז"ל - החבר והשחקן. התרגשתי מאוד לפגוש באירוע את מירה האם תבדל"א המיוחדת של דני.
גם השבוע התקשרתי למירה לספר לה כמה אני אוהב ומעריך אותה, מתגעגע לדני ז"ל ומתפלל שתרגיש טוב. מירה אמרה לי: "זה נחמד מאוד שהתקשרת, גם קוקי התקשר בערב החג, הזמן טס, חוץ מזה אין לי מה לספר כי אני תקועה בבית. אלה החיים".
קוקי הוא מנחם אלבז, חבר ילדות שקרא לבתו הבכורה דנה, על שם דני. מאז שדני נפל, החבר'ה משתדלים לשמור על קשר עם המשפחה. יש המגיעים לאזכרות, יש המגיעים ליום הזיכרון. כל אחד בדרכו. מירה תמיד מתעניינת מה שלום כל אחד. תמיד עולה בי המחשבה: אם דני היה איתנו היום, מה הוא היה עושה? כמה ילדים היו לו, במה היה עוסק ועוד.
אמי אורה תבדל"א נהגה בפורים במשך שנים להכין משלוחי מנות למשפחה ותמיד הכינה עוד משלוח. "דוד בוא תיקח משלוח למירה ואריה, אסור לשכוח את דני ז"ל, הרי הייתם חברים טובים". צודקת. במשפחת רוט ידעו שבפורים אני נוהג להגיע עם משלוח המנות, לדבר, להעלות זכרונות.
כשהתגייסנו לצה"ל באותו יום ב-14.8.79, קריירת הכדורגל שלנו הסתיימה. נסענו יחד באוטובוס מלשכת הגיוס בטבריה. בדרך דני סימן על התליון שנשא על החזה בגאווה ואמר לי "אני רוצה להיות שריונר".
מאחר שהיינו בוגרי מגמה מקצועית בתיכון על שם משה שרת, לקציני המיון בבקו"ם היו תוכניות אחרות והם שיבצו כמעט את כל הכיתה לטירונות במחנה 80. הבטיחו לנו שדרך היחידות הטכניות בחיל חימוש או חיל האוויר אפשר להגיע לשריון.
אנחנו יצאנו לטירונות, אבל דני, כמו דני, לא ויתר. הוא התעקש על שריון ונשאר בבקו"ם עוד כמה ימים. לבסוף, עם האופי הווינרי שלו הוא בחר להתנדב לצנחנים. עבר טירונות, קורס צניחה וגלישה על מצוקים וקורס מכי"ם, והפך לקצין בגיל 20 סמוך ליום הולדתו. בהמשך עבר לגולני ועשה את תפקידו בהצטיינות ובתמדה כמפקד ומדריך טירונים, עד שנפצע והתנדב לשוב לקרבות בלבנון, שם נפל על הגנת המולדת.
תחילת דרכנו בכדורגל החלה ברחבת החנייה על האספלט שמתחת לבית משפחת רוט בשכונת צבא הקבע בנצרת עילית. שם, בשנות השבעים, דאגנו לסמן שער בסיד על קיר האבן והיינו משחקים כדורגל משך שעות.
האם מירה תמיד דאגה לנו. "בואו לאכול ולשתות, שיהיה לכם כוח להמשיך לשחק", הייתה קוראת לנו מהחצר. מירה ואריה, זוג אנשים חביבים, עלו לארץ מהונגריה לאחר מלחמת העולם השנייה לאחר שניצלו מציפורני הנאצים ימח שמם.
הם הקימו בית חם ואוהב בנצרת עילית והביאו לעולם את דני ושלומית (לה 3 ילדים, אחד מהם נושא את השם עידן עם אותיות שמו של דני). אריה שימש שנים רבות כרס"ר המטבח של פיקוד צפון ודאג מדי יום שאלפי חיילים ייהנו מאוכל טעים ויהיו שבעים.
לאחר שחרורו מצה"ל, ניהלו אריה ומירה מסעדה וקייטרינג, שם ניתן היה למצוא אוכל הונגרי אנין טעם ואת השניצלים הכי טובים במזרח התיכון. דני דאג שכל החבר'ה יעבדו בקייטרינג המשפחתי כמלצרים ואריה, בקולו הצרוד והרם, היה תמיד דואג להשחיל בדיחות, כדי שנעבוד בסביבה שמחה.
דני ז"ל נולד ב-11.1.61. הפכנו לחברים טובים כבר בבית הספר היסודי "חרמון", המשכנו יחד באותה כיתה בחטיבת הביניים וגם בתיכון על שם משה שרת בנצרת עילית. הספורט תמיד היה בחיינו. בהפסקות, אחרי הלימודים ובשיחות על הספורט בכלל ומכבי חיפה, אהבתו, בפרט. אביזרי הקבוצה הירוקה היו מקשטים את חדרו.
דני היה ציר מרכזי בחבר'ה בשכבת הגיל שלנו ביסודי ובתיכון. הוא הרבה לקיים ערבי כיתה, היה חברותי מאוד, יוזם ואכפתי בארגון אירועים חברתיים, טיולים לכנרת, מדורות ל"ג בעומר ועוד.
כשהפועל נצרת עילית הקימה קבוצת נערים החלטנו דני, עמית סמסון (טיטי), אני ועוד כמה חברים ללכת למבחנים. מסתבר שמחנה האימונים שעשינו בחנייה של דני סייע לנו להתקבל מייד לקבוצה בהדרכת המאמנים, אלי לוי ולאחר מכן איזו שמילוביץ'.
דני היה מגן שמאלי, הוא היה מאוד חרוץ, מתמיד ומוכשר. הוא גם בלט בענפי ספורט נוספים, בריצה, קפיצה לרוחק וכדורסל. וינר כבר ציינתי?
נעלי כדורגל לא נהגו לספק באותה עת, אז בחופש הגדול בכיתה י' יצאנו דני ואני לעבוד בניכוש עשבים, יחד עם עמית סמסון ודודי רהפלד. האם מירה דאגה לנו כל צהריים לשניצלים כמובן, אבל סירבה שנשלם על הארוחות. כשסיימנו את חודש ניכוש העשבים קנינו לה תיק למזכרת, שלאחר תחנונים רבים שלנו הסכימה לקבל.
במקביל לכדורגל, היה דני פעיל מאוד בתנועת הצופים כחניך ומדריך. לא אחת הוא היה רץ מבית הספר למגרש הכדורגל, ומשם לפעילות בצופים ולמפגשים של החבר'ה. בכל מקום הוא היה דומיננטי, חברמן וחייכן. כמו רבים מהחבר'ה היתה לו חברה, בלה המקסימה.
לאחר ההלוייה של דני הרגשתי רע מאוד. הרגשתי שהכל נעמד. היתה לי הרגשה שהשמש לא תזרח למחרת. אבל הטבע והחיים חזקים מהכל.
שמעתי אז הרבה את המשפט "החיים נמשכים", הם נמשכו, קיבלנו את אות השירות המבצעי ואות שלום הגליל אחרי המלחמה בלבנון, השתחררנו, המשכנו ללמוד, הקמנו משפחות, ערכנו מפגשים חברתיים, החיים המשיכו אבל דני תמיד היה חסר ותמיד היה במחשבות ובלב בשיחות של החבר'ה.
בעקבות נפילת דני, נדרתי שאפעל למען חיילים. ייסדתי עם אנשים טובים את האגודה למען החייל במודיעין ואת תחנת הרענון לחיילים בכניסה לעיר.
החיים נמשכים אבל אנחנו את דני אף פעם לא שוכחים.
סגן דני (מנחם) רוט, חבר יקר, כדורגלן מוכשר ולוחם אמיץ, יהי זכרו ברוך.
לפנייה לכתב/ת 
