בין ג'נין לבואנוס איירס
לא ברור לי למה דווקא הוא, אבל תמונתו של קרלוס וגמן נחרטה בזכרוני לפני 12 שנים וליוותה אותי בפעילות הממוקדת נגד תשתית הטרור בשומרון
בזמן האחרון, קהות החושים שהשתלטה עליי מתגברת, לאוכל יש פחות טעם והצבעים יותר אפורים, תופעות לוואי של השלמה עם אלמנטים של ניתוק רגשי וציניות שנטמעים לאטם בדרך החיים, כפועל יוצא של נתיב ההתפכחות ההפכפך והאישי שלי. אני עומד ומסתכל בתמונה שתלויה על הקיר שתפסה את עיניי בדרכי החוצה. גבר עם שיער בהיר ומשקפי טייסים מרובעים שמסוככים על עיניים המסגירות מבט משובב, מחזיק ילדה קטנה על הידיים. סגנון הלבוש והצבעים של נייר הצילום מעידים שהתמונה צולמה בשלהי שנות השבעים או תחילת שנות השמונים. אני מתאמץ להבין מהיכן מוכרת לי דמותו או אם זה סתם אחד מאותם אנשים שתמיד ייראו מוכרים. "מי זה?" אני שואל, לא שם לב שהמילים יוצאות לי מהפה. "אבא שלי", באה התשובה. לאחר מכן שקט, הייתה לי תחושה שיש משהו מעבר אבל התעלמתי ממנה. בשלב הזה כבר חוויתי סוג של שיתוק מנטלי, ולא שמתי לב שאני עומד ובוהה בתמונה כבר זמן ממושך בלי לדבר.
טורים קודמים שכתב רן לזכר חבריו שנפלו בקרב:
ניר הוא הקו האדום שלי
- לזכר ניר קריצ'מן ז"ל
רעות
- לזכר מורן ורדי ז"ל
"הנפילים הולכים בתלם"
- לזכר הראל מרמלשטיין ז"ל
בתזמון כלשהו, בזמן שכל החלקים התחברו לי, שמעתי מאחוריי את המשך המשפט: "הוא נהרג". "איך?", אני שואל באופן אוטומטי וכאשר התשובה מגיעה אני נוכח לדעת שאני חוזר עליה בו זמנית בלב משום שאני כבר יודע אותה, "לפני 12 שנים בפיגוע במסעדת מצה".
אני מתלבט לרגע אם להגיד משהו, אבל מחליט שלא, ובמעבר חד חוזר לשיחה הקודמת. כמה דקות לאחר מכן אני כבר יוצא לרחוב, כאשר הרעש היומיומי מתנפץ בפניי ומנער אותי מהדממה שמילאה את ראשי עד לאותו רגע. יום אביבי של תחילת חודש אפריל. זאת תקופה שבה אני תמיד חווה אי-שקט מסוים. יכול להיות שזה משהו באוויר שמגיע עם חילופי העונות או הקישור התודעתי שאנו עושים בלי לשים לב לכל מיני תקופות משמעותיות ברצף החיים שלנו.
שילוב לא ברור של תחושת מועקה ותחושת שחרור שאין לי יכולת לנתח, בעיקר אל מול הנסיבות שהובילו אותי להתבונן בתמונתו של קרלוס, בעקבות הצטלבותם האקראית של מעגלי ההיכרות שלי ושל משפחתו, אחרי שדמותו נחרטה בזכרוני כאשר ניבטה אליי מסיכום מודיעין שקראתי במהלך היערכות מבצעית של כוח המשימה שלנו בסוף מרס 2002. המדינה חוותה אז את רצף פיגועי ההתאבדות הרצחני ביותר בתולדותיה שהתחיל בפיגוע במלון פארק בליל הסדר, הסתיים בפיגוע במסעדת מצה והוביל למבצע חומת מגן שהסתכם כאחד המהלכים המבצעיים המשמעותיים ביותר שבוצעו בגדה ב-20 השנים האחרונות.
התעסקנו בלחימה, לא בהתמודדות
זו הייתה תקופה אחרת, שבה האיזון הופר ואזרחים מצאו את עצמם בקו הראשון, נדרשים להפגין אומץ, נחישות והתעלות רוח רק על מנת להמשיך בשגרת חייהם היום-יומית. צריך להבין שכלוחם, אתה מבצע לעצמך ניהול סיכונים ועושה שימוש מנטלי משמעותי ביכולת שלך להגן על עצמך ולפגוע באויב, שהיא כלי משימתי חשוב ביותר. כל מי שעוסק בלחימה מכיר את התחושה הזו - הביטחון שלך במעטפת, באמצעים, באימון ובנשק, והקורלציה לתחושת החוסר החדה שכרוכה בוויתור עליהם. במידה מסוימת, אזרחים רבים נדרשו לייצר לעצמם את הביטחון הזה יש מאין, לבד עם עצמם, וכנראה שלנו היה קצת יותר קל באבולוציה הזאת כי רוב הזמן התעסקנו בלחימה ולא בהתמודדות.
קרלוס וגמן עלה לארץ מארגנטינה, בחר לבוא לפה ולהקים כאן חיים ומשפחה, ובהמשך גם בחר להישאר ולשמר את שגרת חייו לנוכח איום מתמשך וממשי. מנקודת מבטי, אנשים כמו קרלוס הם בהחלט חללים של התקופה הזאת, וצריך להגיד את זה באופן ברור אחרי שבמשך זמן רב נחשבו נפגעי פעולות האיבה ל"נספחים" בימי הזיכרון, תקועים באיזשהו לימבו ולא נשענים על הפאתוס של אלו שחירפו את נפשם. במידה מסוימת הם חירפו את נפשם, בעל כורחם, רק כדי לשמר את עמוד השדרה החברתי של המדינה הזאת ולתת תוקף לפעולות שאני וחבריי ביצענו באותו הזמן, מכורח אחת התקופות היחידות בהיסטוריה הלאומית שלנו שבהן הטרור היה באמת אפקטיבי וקצר הישגים תודעתיים שהיוו איום אמיתי על אורח החיים שלנו כאן.
לא ברור לי למה דווקא הוא, אבל תמונתו של קרלוס הניעה אותי לפעולה בשנתיים שלאחר מכן, בפעילות הממוקדת שביצענו נגד תשתית הטרור בשומרון. בסיכומה של אותה תקופה, כל המעורבים בהוצאה לפועל של הפיגועים הללו חוסלו, והמעגל האישי שלי נסגר ביום שבו תפסנו את ראש חמאס בשומרון, אחראי ישיר לאותו פיגוע שבו נהרג קרלוס שלמרות שלא הכרתי, הוא בכל זאת נגע בי.
וכמו שלא יכולתי להסביר את זה אז, אני לא יודע להצביע על ציר מכוון מוגדר שהוביל אותי לפני כמה שבועות, 12 שנים לאחר מכן, לקיר בבית שעליו תלויה תמונתו ולפגוש את בנותיו שממשיכות את חייהן, כמו מראות לי את הצד השני, זה שלא היינו מודעים אליו באותו הזמן אבל בעצם היה המנוע האמיתי שלנו. כמו שאר השותפים למעגל השכול שבשורה התחתונה פשוט רוצים להמשיך את חייהם, לתת להם טעם, לא תובעים ולא מבקשים לעצמם מעמד מיוחד ומתמודדים עם חוסר היכולת של הסובבים אותם לעכל את הנסיבות. כבר לא מנסים להסביר לכולם שהם לא מקולקלים ולא צריך לנסות לתקן אותם או לנחם אותם כל הזמן. מבחינתם הזמן אמנם לא מרפא, אבל הוא מעצב תודעה והשקפות עולם המחושלות מכוח המציאות וההתמודדות היומיומית, והפידבק הטוב ביותר שאפשר לתת הוא לראות את האנשים מעבר לקלישאה ולהכיר במקור הכוח והמרכיב החשוב שהם מייצגים בשמירה על השפיות הכללית שלנו.
הקשר בין מציאות לאחריות
מעשים יוצרים מציאות ומציאות יוצרת אחריות. אפשר להגיד הרבה על הצד השני אבל אלו שרדפנו אותם ולחמנו נגדם יצרו לעצמם את המציאות שלהם מכורח מעשיהם וכפועל יוצא גם הכירו באחריות האישית שלהם לכך והתמודדו איתה עד הסוף. לא אחת גם על ידי לחימה מעוררת הערכה. עם זאת, אין לי ולא הייתה לי שום סימפטיה או אמפטיה אליהם, וגם אין בי חרטות. אם כבר, התובנה המרכזית שלי היא שאלו התובעים לעצמם מונופול קיצוני על הצדק המוחלט משני הצדדים ובכל קצות השיח הציבורי לא באמת שונים אחד מהשני, כי זו המציאות שהם יוצרים לעצמם בכך שהם מתכחשים לשותפות שלהם בחברה שבה הם חיים, ולהשפעה של מעשיהם על קביעת הנתיב עבור הכלל.
במציאות הזאת גם נדרשנו לפעולה, ובפעילויות הללו ספגנו אבדות. חברים קרובים שלי, שגם הם - כמו קרלוס - לא ביקשו למות ונראה שהיו מעדיפים להמשיך לחיות ללא התואר "גיבור", אבל הם הכירו בנסיבות ובאחריות שלקחו על עצמם ולא ניסו לחפש את הדרך הקלה להתחמק בכל מיני תואנות, בניגוד להרבה מובילי דעה משמעותיים בחברה שלנו כיום, שמעדיפים להתכחש לאחריות הציבורית שמוטלת עליהם ובמקום להוות דוגמה, לחפש דווקא את הנוחות האישית ולמסך את עינינו בהסברים ובכתבות תדמית על כמה שקשה להם ואיך זה לא כזה זוהר מבפנים, וזאת בכלל אשמת השד העדתי, או השד של המפורסמים (מתברר שיש גם כזה) ואיך הכלב אכל להם את שיעורי הבית.
מה שיפה באחריות הוא שצריך קודם כל להכיר בה ואחר כך לתבוע אותה לעצמך ולא להיפך, כי זכויות וחובות תמיד שזורות אלה באלה ואין ארוחות חינם. ויש עוד משהו, אם בכל זאת בחרת להתעלם ממנה וחרגת מהמסגרת הנורמטיבית והמוסרית שבתוכה אתה נמצא, אז לפחות תיקח בחזרה את האחריות על המעשים שלך ותתמודד עם ההשלכות. יש בזה הרבה יותר כבוד מכל הסבר או תירוץ שתוכל לספק.
ימי זיכרון מדגישים את העיסוק בערכי היסוד שלנו, גם אם זה רק ברמה המחשבתית של כל אחד מאיתנו, כי הרי בין השאר זה חלק מהמהות של היום הזה, משום שמדד הייחוס אל הקונצנזוס הוא כל כך חד-משמעי, ובגלל זה גם כתבו פעם שכולנו רקמה אנושית אחת חיה. מהזווית האישית שלי, אם מצד אחד אני משתדל להיות שלם עם ההחלטות שקיבלתי בחיים ועם העיסוק המתמיד בלחימה, במקביל לניסיון לבנות חיים אישיים, אז מצד אחר כל מיני סיפורי קטינות, סמים ושחיתות פשוט מוציאים את החשק. אני לא בטוח שהקריטריון למיצוב מובילי דעה ראויים צריך להיות אם הם מבצעים או לא מבצעים עסקות שוחד או מעשים מגונים בזמנם החופשי ואם זה הסטנדרט שאליו אנחנו מכוונים במנדט האחריות הציבורית שמוענק להם.
הזמן מטשטש את האתוס, ואתה נשאר במעגל משתי סיבות עיקריות: פעם אחת מתוך הכרה ביתרון היחסי ומרחב ההשפעה שלך על הצלחת המשימות, ופעם שנייה בשביל האנשים, מתוך רצון לשמר את האמון ההדדי שנבנה במהלך השנים. ככל שהזמן עובר, באופן טבעי האנשים תופסים חלק יותר ויותר משמעותי.
"מלא במחשבות שבורות שאני לא יכול לתקן... מתחת לכתמי הזמן, הרגשות מתקהים... את כבר מישהי אחרת, אני עדיין כאן..."
זה מנקה אותך מבפנים
זו השנה הרביעית שבה אני כותב מסמך אישי ביום הזיכרון. אם הטור הראשון על ניר קריצ'מן - שנולד מהתעקשותה של אמו הדס שאכתוב מסמך לאזכרה השנתית שלו - הניע את התהליך הפרטי שלי, אז במאמר מוסגר אני מודה היום שיש גם משהו אגואיסטי בעשייה הזאת. לקח לי זמן להכיר בזה. הכתיבה משחררת והבחינה העצמית והמודעות המוגברת שמשתלטות עליך מכורח הזיכרון מתעצמות, כי גם הזמן עושה את שלו, ובמקביל לשדים הישנים והמוכרים שלי, יש פחדים חדשים ולא מוכרים שמגיחים פתאום. אתה נוכח לדעת שאתה מפחד מהעולם החדש, מאיבוד התמימות, מהיום שבו תהיה רלוונטי פחות, ורגע לאחר מכן מבין שזהו המהלך הטבעי של הדברים. החיכוך הזה עם מעגל השכול מסדר במידה מסוימת את יחסי הגומלין בחיים ומקל עליך להתמודד עם היום-יומי.
באיזשהו מקום אתה מתמכר לזה. אתה לא יכול בלי זה. האזכרות הן משהו יציב, מוכר וקבוע, מפוזרות לאורך השנה כמו מפרצי עצירה בכביש מהיר, מייצרות עבורך רגעים ספורים של שקט שכמה שאתה משתוקק אליהם אתה לא מצליח ליצור בעצמך. האנשים מכירים אותך באופן אינטימי ומקבלים אותך כמו שאתה, מאמצים אותך אל לבם, אף אחד לא שופט אף אחד והקשר הלוגי הישיר שהמקום הזה מייצג, לאידיאלים ולתקופות שבהן היינו צעירים יותר וחזקים יותר ותמימים יותר, כופה עליך לעצור את האוטוסטרדה המחשבתית היום-יומית ולבחון את עצמך ביחס למי שהיית אז, ביחס למי שאתה עכשיו וביחס למה שאתה רוצה מעצמך.
זה מנקה אותך מבפנים, מחדד את החושים, מזקק את הדעת ומקל על הנשימה. אתה רוצה להיות ראוי להימצא במקום הזה, רוצה להיות שייך, ובסופו של דבר גם רוצה לחוות עוד פעם את מה שהיה לך אז, ואת מה שהם שכבר לא פה נתנו לך, ולמרות שאתה יודע שאתה לא יכול, משהו באוויר, בריח של הדשא או בקבוצה שמקיפה אותך, גורם לך להאמין שזה אפשרי.
סוף אפריל. עוד שנה עברה, עוד אזכרה. יותר מעשור אחרי, השלווה בבית העלמין בחדרה בולטת בסתירתה לקרבות שניהלנו בגזרת ג'נין וצפון השומרון, במרחק 30 ק"מ מכאן. בזמן שהחזן הצבאי מנהל את הפורמט הסדור שאני כבר מכיר בעל פה, אני תמיד מוצא את עצמי מסתכל על צמרות הברושים נעות לאטן. זאת תנועתיות מרגיעה, מחזורית ומנחמת, כמו הגלים של הים. כשמבטי חוזר קדימה היא עומדת לפניי. היא הייתה שם תמיד, מההתחלה, חלק מאיתנו, נעדרה מהנוף לתקופה מסוימת אבל עכשיו היא חזרה, ואיתה חזר גם הרגש, אפילו הצבעים שלה חדים יותר בין שאר האנשים ועל הרקע המונוטוני המוכר. יכול להיות שזה רק תוצר של הנסיבות, או של המעמד, או של הלך הרוח שבו אני נמצא כרגע, אבל יכול להיות שזה גם משהו מעבר, כי עם משב הרוח הצונן שהביא איתו הערב, מצאתי את עצמי תוהה אם קר לה, וחווה הקלה כשהיא הוציאה בגד חם מהתיק. זה כבר זמן מה שאני לא מצליח לחוות את התזוזה הפנימית הזאת, כבר שכחתי איך זה מרגיש. עד עכשיו.
"אם הייתי יכול להתחיל מחדש, במרחק מיליון מיילים מכאן, הייתי שומר את עצמי מעצמי, הייתי מוצא דרך..."
רן, כותב הטור, הוא קצין לוחם ומפקד צוות בשייטת 13.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
