ישראלית היא לא: תרמית הבוקר הגדולה

גבינה ורודה? סתם 5% עם פפריקה. אומלט? חביתה ביום טוב. סלט ישראלי? גניבה קולינרית מהפלסטינים. אריאנה מלמד לא מבינה איך פתאום קם אדם בבוקר, מחליט כי הוא עם ומתיישב לבלוס בתאווה ארוחת בוקר לא מזינה, לא טרייה, לא אותנטית ועוד אומר תודה בסוף. קווים לדמותה ולעלייתה לגדולה של ארוחת הבוקר הישראלית

אתם מכירים אותה וככל הנראה אוהבים אותה מאד. היא מתחילה בתחקיר: איך תרצו את הביצים שלכם? עוד לפני התשובה, לעתים קרובות יבטיחו לכם אומלט. בינינו, זו רק חביתה וכן - יש הבדל בין השניים. אבל כרגיל תתעלמו ממנו בחן.

עוד מתכונים בערוץ האוכל:

אחר כך ייערך דיון מעמיק בתוספות לביציכם ומחיר כל אחת. הסימפוזיון ילווה בהסבר רווי כנות על כך שהמיץ הטרי לא נסחט שם אלא הרחק הרחק, במקום בו נשארו הוויטמינים והטעם. בעוד מסבירים, ינחת על השולחן כלי או קערה קטנה וחמדמדה, מלאה מיני אופציות לחם אווריריות ומחוממות מדי במיקרו.

חביתה זה לא. אומלט(צילום: shutterstock)

ואחר כך, בדיוק מופתי, יגיע מצעד הצלוחיות הגמדיות. משולשי גבינה צהובה חתוכים יפה, שלא תרגישו שזו בסך הכל "עמק". זיתים נחותים שהוסיפו לפח שלהם קצת תיבול וחשבו שאפשר לקרוא להם עכשיו "גליליים". טחינה, לפעמים עם קצת קרום מלמעלה כתוצאה מכך שעמדה בחוץ, המסכנה, שעה-שעתיים.

אחריהם בתהלוכה: אבוקדו. סלט טונה. ריבה. גבינה לבנה. עוד גבינה לבנה. עוד אחת מתובלת ומקושטת וצבועה בקצת פפריקה. ואחרונה: שוקת אימתנית מלאה בעגבניות-מלפפונים-בצל-שמן-לימון. איך אתם אוהבים את הסלט שלכם, עם או בלי פטרוזיליה? ואף אחד לא צועק "הצילו". להיפך.

מסתערים בחמדה ומשלמים ביוקר ובולסים את התרמית גדולה שקרויה "ארוחת בוקר ישראלית". אנחנו פה כדי לפרק: זו לא ארוחת בוקר, זו הזמנה להתקף לב. ולא, היא לא "ישראלית". כלומר, הדבר המוצג לכם בבתי הקפה אינו פרי מסורת קולינרי המשותפת לרוב אזרחי המדינה - ובעצם, אתם יודעים מה? אפילו לא למתי מעט.

כי, תודו בעצמכם, אין בנמצא בית שיכול ליצר אותה דרך קבע ולהעמידה על השולחן לתועלת בני המשפחה טרם צאתם למלאכת יומם, ואין בנמצא משפחה שמסוגלת להתחיל את היום שלה כך, עם יותר מאלף קלוריות לנפש.

לדבר שעל שולחנכם בבית הקפה הטרנדי (יש להם מקלות מלוחים עם זיתים! לביצים אפשר להוסיף בייקון! יש צלוחית עם סלט הרינג ותפוחים ואחת עם תבשיל פטריות ובטטות. יאמי!), לדבר הזה יש היסטוריה - והיא בכלל לא מתחילה בבית או בבית הקפה, אלא עם חזון האדם היהודי החדש, שהגיע לארץ אבות והפך לחלוץ מסוקס בקיבוץ.

שם פגשתי אותה לראשונה, הרבה לפני שנדד להיכלות הקפה. בראשית שנות השבעים, כשהייתי תיכוניסטית משועממת ואידיאליסטית, חבר אחד אירגן קבוצת עבודה לחופש הגדול בקיבוץ. עבורנו, ילדי עולים מאשדוד, קיבוץ היה מעוז אליטיסטי מעבר להררי חושך, ואני עדיין זוכרת את מרפקו המבוהל של פרוספר ננעץ בצלעי בעודנו עומדים לראשונה בפתח חדר האוכל בבית השיטה: "מאמאן! תראי תראי מה אלה אוכלים, אללה יוסתור".

על שולחנות עץ ארוכים ארוכים עם אינטימיות כפויה בין הסועדים שממילא הכירו כל טחור באחוריו של הזולת, ניצבו פנכות של דייסה מהבילה בקינמון וכל ירקות ארצנו, חתוכים או לא: ביצים קשות וכל שלוש וחצי הגבינות שתנובה ייצרה אז ואשל ושמנת וריבה; זיתים ירוקים ושחורים ואפילו קוסטיצה מעושנת להדגשת החילוניות המירבית של המקום והמון פירות ומשהו מסתורי לאללה עשוי, כך זה נראה, מחתיכות דיקט קטנות מודבקות זו לזו שנשא את השם המוסיקלי והאקזוטי "מוזלי".

אבל - והנה האבל הראשון - זו היתה ארוחה שהוגשה לעובדי אדמה שחזרו מן השדה אחרי שניעורו באפס-ארבע-אפס-אפס לעמל יומם במקשאות המלונים. בתשע היו עייפים, רעבים עד כלות וזקוקים בדחיפות לכל הפחמימות והחלבונים שעל השולחן, פלוס צ'ופר בדמות המשקה הטעים ביקום: מיץ קר-קר משזיפים מבושלים וסוכר. התנפלנו. בלסנו. לא הבנו שהמגוון אינו הכרח, אלא ייצוג של הטעמים הרווחים בקיבוץ. יש מי שעודו מתגעגע לקוסטיצה ולאיזה שטיקלע של הערינג, חתיכת דג מלוח; יש יקים שוחרי בריאות וגרנולה ; יש אוריינטליסטים שאימצו את הסלט הערבי החתוך קטן קטן, על תיבולו אבל בלי פיתות לספוח את נוזליו ויש מי שלעד יישארו תינוקות לינה משותפת עם תשוקה בלתי נדלית לדייסת גריסים. אבל אף אחד חוץ מאיתנו לא אכל הכל. אנחנו אכלנו הכל כי חשבנו שככה צריך. וחוץ מזה, נתנו חינם.

א שטיקעלע. הרינג

זו היתה חוויה קהילתית ונסיון למצוא מקום לכל יחיד בקהילה, ואת הפטנט הזה העתיקו בחפץ לב תחילה למוסדות המרפא של ההסתדרות - בתי ההבראה - ומשם הם נדדו למלונות ישראל.

בשנות השישים יכולת להבין כי רוב הנופשים מטעם מועצת הפועלים הגיעו ממזרח אירופה. לא היה שם זכר לפיתה, מטבוחה, בורקס, ג'חנון, טחינה או זיתים קצת חריפים. לא היה שם סלט מרוקאי אחד, אופציה של תבשל מצרי או עיראקי. אבל היו שם דגים מעושנים והרינג בחומץ והרינג בשמן ופלמידה וסלט ביצים עם בצל מטוגן ועוד ועוד אזכורים לעולם אשכנזי שחרב ויש לשקמו במהירות בחסות ההסתדרות.

וכמובן הסלט הקדוש, דלוח ונוטף בקעריות פלסטיק תכולות. סמלה של ארץ ישראל היפה כל כך, שהוא – כבר אמרנו- בכלל סלט ערבי-פלסטיני, בכלל פטוש בלי הגבינה וקרעי הפיתות.

"אוכל, קדימה אוכל!", שר בומבה צור המנוח על הנוף הקולינרי של בית ההבראה שבו ישבו הורינו באינטימיות כפויה של זרים בחוויה קבוצתית עם זרים אחרים ואכלו בנימוס אבל הרבה יותר מדי, כי מה שנועד לפועלים בשדה לא נועד לקייטנים באחו השלו בזכרון יעקב.

וראו, כנגד עיניהם הכלות, איך בתי המלון שמחיריהם החלו להאמיר עוד ועוד, גונבים את הפטנט מבתי ההבראה שגנבו אותו מהקיבוץ, ומשדרגים עד מאד. בחמישה כוכבים פלוס, נגיד בקינג דיוויד, הישראלית כוללת ביצי סלמון, דג ישראלי ידוע ושף שמכין את האומלט שלך לנגד עיניך במחבת נחושת. היא פרושה על פני קילומטרים של שולחנות ומכילה מאות פריטים ומתיימרת לשעשע כל חיך אפשרי ולהצניע את העובדה שאין שם בייקון ולא יהיה. משגיח כשרות נסתר שוכן במטבח ומכתיב את אופייה, ונהנתני כל העולם אוכלים נורא בנימוס – חוץ מהישראלים.

כי גם בחסות החוויה המשותפת, אנחנו הכי לא רוצים להיות פרייארים. שילמנו? נמלא צלחות. שוב ושוב. לא נאכל. נטעם. נשליך. נטעם גם את הלחמניה ההיא עם כל הבונקלעך מלמעלה שאומרים שהיא טובה לבריאות וגם את הדג ההוא ואחריו הריבה (פטל אמיתי או סתם צבע, מה אתם אומרים?) והגבינה הזאת המסריחה שכולה עיזים. ורגע. יש גם דבש. מפרחי לוונדר! פששש. מה, שלא ניקח?

עם בונקעלך מלמעלה. לחמניה(צילום: תום להט)

החוויה הקיבוצית, אתם כבר מבינים, כמוה כמו כל מדינת ישראל, עברה הפרטה. מי שלא ראה ישראלים בכפכפים ומכנסיים קצרים מדי בארוחת בוקר באילת לא ראה מימיו גברים חסונים כורעים תחת משא צלחות והולכים להביא עוד, עד שכל השולחן מרוצף מטוב הארץ לעייפה. בשני העשורים האחרונים מסתמנת מגמה מבורכת של הוספת עוד ועוד מאכלים של כל העדות, אבל עדיין נותר כוכב אחד, כבר עמוס שמן זית בינוני ויותר מדי לימון: תאכלו סלט ילדים, סלט זה בריא.

ולבסוף ניטלה הקיבוציות לגמרי ונותרה רק החוויה. אישית-פרטית וממולצרת תמורת שישים שקלים בערך, עם מצעד הצלוחיות הזעירות. אם אתם בצימר, יקראו לזה (שוב) ארוחת בוקר גלילית, כאילו הגליל על שלל אנשיו ולאומיו ועדותיו ודתותיו הוא טרואר אחיד ומלא צלוחיות. כאילו יש דבר כזה בכלל, ארוחת בוקר ישראלית.

אבל בעצם, כל עוד אתם משתפים פעולה, מהמיץ סחוט לא-טרי ועד לקפה עם צורה של לב בתוך הקצף, הרי יש. ארוחה שהיתה פעם של עמלים אמיתיים ועכשיו היא של ימי חופש עצלים.

ארוחה שהיתה פעם מקור אנרגיה לפועל ולפועלת ועכשיו, אם תאכלו הכל, תפיל אתכם לנמנום מתוק עד שתתעוררו מאוחר אחה"צ, צמאים ועצבניים ומוכי צרבת. ארוחה שאין בה הגיון קולינרי, ערכים תזונתיים נבונים, חן או קסם – אבל היי, היא כולה שלנו. וזה מה שיש, וכרגיל – עם זה ננצח. סלט, מישהו?