יש הסכמה: הכי ישראלי? זה שנוי במחלוקת

לכל אחד יש תשובה מוכנה, כי אנחנו מתעסקים בשאלה הזאת עוד מימי העלייה הראשונה, מהרגע שהוקמה המושבה הראשונה, ומהעץ הראשון שנטעה הקרן הקיימת לישראל. רצינו שההגדרה תהיה פשוטה: "ישראלי הוא יהודי שגר בארץ ישראל" - גם אם יש לו דאנקה שיין-ביטה שיין בפה, גם אם הוא מביא איתו תבלינים ממקום אחר, וגם אם הוא לא מקפיד על צום ביום הכיפורים.

לכל אחד יש תשובה מוכנה, כיוון שקיבוץ הגלויות שקם פה, דרש בכל רגע התמודדות עם הגדרת הזהות: לאיזו קבוצה אני שייך? במה אני מאמין? מה אני אוכל בערב שבת, באיזה בית כנסת אני מתפלל, אם בכלל - והאם יש לי מה להגיד על זה? טוב, לא צריך את ה"האם". תמיד יש לנו מה להגיד על זה.

לכל אחד יש תשובה מוכנה כיוון שראינו את יאיר לפיד שואל את השאלה בטלוויזיה, וגילינו שזה אומר משהו על המשיב: הוא בחר ב"חוסר סובלנות", הסכמנו עם זה, אבל בלב חשבנו שהוא שמאלני יפה נפש ועוכר ישראל. אם אמר משהו על "חברות אמיתית", אמרנו ש"הוא כל כך צודק", וידענו שהוא לכל הפחות אלוף משנה בצה"ל. במילואים. והוא עדיין מתנדב, למרות שעבר את גיל 40.

אז הגבתם. הבאתם את התשובה המוכנה שיש לכם על השאלה הישראלית - והיא היתה קצת מוכנה, וקצת מגיבה להגדרות של אחרים. כי תגובה (או כמו שאנחנו מכירים אותה, טוקבק) היא עוד תכונה ישראלית: לא להישאר חייב, להביע עמדה, לא לצאת פראייר שדעתו לא נספרה. לשלוף מיד משפט סותר שסיכומו: "פחחח תסתום, אתה מדבר שטויות, יא טמבל".

מהתשובות המוכנות לשאלה "מה ישראלי בעיניכם", עולה בעיקר הניגודיות הזאת. הדבר והיפוכו שאנחנו. בכל תחום שבו נגעתם והגדיר ממש מצוין ו"יו, כל כך נכון!" את מי שאנחנו - הגיעה מיד תגובה הפוכה לגמרי, שהיתה מדויקת לא פחות. חשבתם שחמימות ומשפחתיות מאפיינות את מי שגר פה, שיש לנו היכולת המהירה בעולם ליצור קשרים חברתיים, למצוא אחד את השני בחו"ל ולחפש את האיש ששנינו בטוח מכירים? (אה! אתה הבן של רוחל'ה ששירתה עם אחותי בנח"ל!) - אז בתגובה לזה מישהו הוסיף שאנחנו בעיקר עם חצוף, דוחף ומתלהם, שמפגין חוסר כבוד אחד לשני, שיש בנו גסות רוח, חוסר סבלנות, עצבנות, ושבעיקר נעשה הכל כדי לדפוק אחד את השני. אחר הוסיף: "ישראלים זה ערסים שעושים קריוקי והורסים את החיים של כולם". עצבני הישראלי הזה.

תנו לצה"ל לנצח!

הניגודיות הזו הופיעה גם במה שהכי הרבה משיבים ראו בו הגדרה ישראלית מנצחת: צה"ל. וגם הנגזרות שלו - כיפת ברזל, מילואים עם החבר'ה, לתת תמיד רוח גבית לחיילים, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות שמגיע מיד אחריו, כי במותם ציוו לנו. הצבא החזק והמוסרי בעולם, בנינו ובנותנו שבגיל כל כך צעיר מסכנים את חייהם ומשרתים את המדינה בגאווה. לרגע נדמה שמצאנו את הישראלי: זה ההוא עם הדרגות והנשק בהצלב שמכין אחלה קפה רובאי, ומקבל מהבית חבילה.

אבל לא. מיד אחר כך התהפכה התמונה: ישראלי הוא עם כובש, כתבתם. כזה טיפש שלמרות ששולחים אותו למות על משמרתו, הוא ממשיך לגור פה, לעלות על מדים, לגייס את הילדים, לצאת למילואים - ולחזור משם חזק וצודק.

גם על הדברים שמאחדים אותנו לא ממש הסכמתם. "ישראלי הוא היופי שבשילוב כל העדות והתרבויות", כתבה מישהי, ולצדה הזכירו גולשים את הכנסת האורחים שלנו, את המנגלים במועדים הקבועים בשנה, את ההמנון, את העמידה בצפירה ואת מחיאות הכפיים בנחיתה. הזכרתם את השפה העברית, חשיבות הילדים והמשפחה, את האמונה ש"יהיה בסדר", וגם את המעקב השנתי אחר מפלס הכנרת שיבשה, את הדגלים על המכוניות, הקומזיצים, האהבה לאריק איינשטיין, יום שישי בצהריים, ויום שבת בבוקר.

מנגד רשפו השנאות: "להגדיר ישראלי זו הכללה גזענית", כתב אחד. "אנחנו עם שונא. אלופים בלקטר אחד על השני", "זו ארץ אוכלת יושביה, עם זבל במדינה זבל", ו"הכי ישראלי זה לרצות לעוף מכאן". צפירה וכפיים? יותר כאפה וציפורניים. אנחנו כאלה פרובינציאלים, כתבתם, "שאם מישהו מאיתנו זוכה באיזו מדליית ארד בענף ספורט שאף אחד לא שמע עליו, מיד נמלאת בנו גאווה, כאילו לקחנו את המונדיאל". ואנחנו אף פעם לא לוקחים את המונדיאל. וזה אגב, הכי ישראלי.

אוכל, קדימה אוכל

חומוס! מיד הופיעו התשובות בזו אחר זו - חומוס זה הכי ישראלי. נכון, הוא לא בדיוק שלנו, אבל אנחנו מכינים אותו הכי טוב. כלומר, אנחנו מוכנים להתווכח מי מאיתנו מכין אותו הכי טוב. או איפה אוכלים את החומוס האסלי הבאמת הכי טוב. ואני לא מסכים איתך שאבו חסן, אבל אני מוכן להיהרג על הזכות שלך לנמנם בצהריים על ניגוב. בדוך או בסיבוב.

לאכול אנחנו יודעים. ואנחנו נסביר לכם מה ואיפה(צילום: גיל יוחנן)

הזכרתם גם את הבמבה, הקרמבו ה(כמעט) בלעדי. הבורקס (גם הסרטים), המנגל בפארק, האבטיח על חוף הים, והפלאפל כמובן. את העובדה שאין בשום מקום בעולם שוקו בשקית, רק כאן. את היכולת המדהימה הזו שלנו לפתוח שולחן. כזה שמלא בכל טוב - גם אם האחד מציע בצקים ותבשילים טבעוניים - והאחר יגיש עליו קציצות בשר ודגים חריפים. לאכול, אנחנו יודעים.

זה נשמע נפלא, רק שמנגד הגיעה גם המראה הכעורה: "להיות ישראלי", כתב מגיב ישראלי, "זה להיכנס לבית קפה ומיד להתחיל לסדר מחדש את השולחנות במקום". ישראלי זה כנראה לרצות לקבוע איך ואיפה תשב - גם בקפה וגם על הגבול.

תלונה, קובלנה וטענה

ייתכן שזה הדבר היחיד עליו הסכימו כל המשיבים: להתלונן זה הכי ישראלי בעולם. "הישראלי אלוף בלקטר, אבל ממשיך לאהוב", כתב מישהו - ולתשובתו נכנסו כל ה"לא גומרים את החודש" ש"לא יצליחו בחיים להגיע כאן לדירה", ה"אחחח... בחו"ל יודעים לבנות/ לחיות/ לעבוד/ לנהוג", יחד עם עוד שפע תלונות על מה שמגדיר אותנו: פקקים עצבניים בכבישים נוראיים, 120 חברי כנסת שעושים קומבינות על אזרחים, קקי של כלבים, עבודה בטלאים, אנשים שלא יודעים לעמוד בתור, שחקנים זרים במכבי תל אביב - וחן טל. כי צריך גם ייצוג נשי. למה אף פעם אין כאן ייצוג נשי הולם? מה אנחנו, חרדים מבני ברק?

לקטר, להפגין, להישאר: גם זה ישראלי(צילום: בני דויטש)

ממאות התגובות שהגיעו אלינו לשאלת ההגדרה הלאומית,

עולה טיפוס ישראלי מלא בסתירות. כן, הוא כזה שמתלונן, אבל יודע להגיד גם מה טוב פה. כזה שחושב לברוח, אבל ממוקם גבוה במדד האושר. הוא כזה שיעבוד בעגלות בארצות הברית, אבל כל הזמן יספר שם, שאין כמו בארץ. הוא ישראלי כזה שידליק את המנגל באמצע הצומת ויאכיל גם את השכנים - אבל ישאיר אחריו עטיפות של ארטיק, טינופת ובדלים.

הוא כזה שיספר בדיחות גסות ויקלל את ראש הממשלה - אבל אולי יבחר בו שוב בסבב הבא. הוא ייצא להפגין על יוקר המחייה - אבל יתעקש להמשיך לגור רק פה, שעתיים נסיעה מהעבודה. הוא מכור לנוסטלגיה, ל"זהו זה" ו"קרובים-קרובים", אבל יתלונן שלא עושים פה דברים חדשים. הוא חלק מהעם שהגדרתו לנצח תהיה שנויה במחלוקת, וחבוטת ניגודים - או כמו שכתב אחד הקוראים: "ישראלי הוא זה שיציל אותך בלבנון - אבל יהרוג אותך בכבישים".

וביום העצמאות הבא, הוא ישאל אתכם מה ישראלי בעיניכם. אתם תענו, אבל הוא כבר יודע מה התשובה.