מסע במנהרת הזמן לווסרמיל / טור
19 שנה אחרי, מינוס גמל וחולצות השחמט ועם ערן זהבי בתפקיד אבי נימני, הצהובים חזרו לחגוג על אותה במה. ב"ש שוב הוכיחה שהיא לא הייתה אלטרנטיבה אמיתית, בעוד שהתל-אביבים השיגו אליפות נוספת, אך כזו שרחוקה ברמתה מהדאבל של הפועל מלפני ארבע שנים. נדב צנציפר על היום הגדול של המכבים
זה היה מסע במנהרת הזמן לווסרמיל. 19 שנה אחרי אליפות חולצות השחמט בצהוב-כחול של מכבי ת"א על חשבונה של אותה באר שבע. אז הגיעו עשרת אלפי האוהדים בכבישים המעיקים בדרך לנגב עם גמל שנכנס לאצטדיון אחרי שאחד המאבטחים במקום שוחד, וראו כיצד אלון ברומר מבקיע את השער הכי חשוב של השנה עם אברם גרנט על הספסל. אתמול הצהובים חזרו לחגוג על אותה במה אליפות שנייה ברציפות.
הפעם הגיעו 4,000 אוהדים ללא הגמל שנקנה אז בדרך, בשיירה מאורגנת באיזור שש בערב מבית קמא, רק שהפעם זה קרה דרך כבישים מודרנים ומהירים כמו כביש 6 ועם הבוס מיץ' גולדהאר שכבר השקיע איזה 300 מיליוני שקלים מאז שהגיע מקנדה. הטרנד של החולצות המשובצות כבר עמוק בבוידעם ואתמול עוד חלק מהאוהדים הסיר אבק בחזרתו הנקודתית לחיים לאור האירוע המיוחד. את תפקיד גרנט מילא על הספסל הישן פאולו סוזה, שבאותה השנה עוד שיחק ביובנטוס, ו-19 שנה אחרי ערן זהבי הוא כבר מזמן האבי נימני החדש של הצהובים.
המרוויחות הגדולות בדרך לבאר-שבע היו תחנות הדלק. כל מספר קילומטרים, אוהדי מכבי התאספו, הדליקו אבוקות, רימוני עשן, שירי הווי וקדימה לתחנה הבאה, בואך הדלקות נוספות. השיירה הגדולה הגיעה כבר בסביבות שש וחצי לנגב, מה שיצר פקקי ענק כבר בצומת להבים.
הכניסה של אוהדי מכבי לשכונות בדרך לווסרמיל לוותה בילדים לובשי צעיפים אדומים שקיללו ללא הפסקה, בקריאות "עלינו לא חוגגים בבית" בסמוך לאצטדיון המיושן, ובצעקות "באר שבע מלחמה, יש לנו כבוד" מהחלונות, בכל פעם שנראה צבע צהוב באחת השכונות.
כשערן זהבי מגיע למאני-טיים, זה באנקר, בטח שמדובר במשחק אליפות. לפני ארבע שנים עם החולצה מספר 16 באדום, הוא כבש מול טדי שלם בדקה ה-92 שער שסידר דאבל להפועל ת"א. אמש הוא נכנס לפנתיאון של מכבי, אבי נמני כבר לפניך, עם צמד כבר במחצית הראשונה. אחרי השער השני, ה-23 שלו העונה, רק שניים מהשיא של מספר 8 האגדי בצהוב, הוא הוריד את החולצה והתחיל במופע "פיו-פיו".
הקבוצה מלפני 19 שנה הייתה רוויית מנהיגים, כולל אובארוב, היחידי ששרד את העידן הזה עד היום, אבל גם עם דריקס, נמני, ברומר וכמובן קלינגר. שנה וחצי של זהבי בצהוב הפכה אותו למנהיג היחידי של הדור הנוכחי, רמה מעל.
באר-שבע שוב הוכיחה שהיא לא באמת הייתה אלטרנטיבה אמיתית למכבי במהלך העונה. היא אומנם ניצחה אותה במשחק ביניהן בוסרמיל, אבל הפסידה בשני המשחקים בבלומפילד בקלות. זה לא היה קרב אמיתי, כמו למשל הקרב ההוא על האליפות ב-95', אז מכבי הגיעה לווסרמיל בפער של שתי נקודות בלבד ממכבי חיפה, שנהנתה מנגד מהפרש שערים עדיף.
הקהל של באר-שבע כבר צעק אז לאוהדי מכבי "אין אליפות, אין אליפות" אחרי שחיפה הובילה על בית שאן במחצית, אך אז הגיע ברומר שהיה אמש אורח הכבוד של מכבי, וההמונים פרצו לדשא, מה שלא קרה אתמול כמובן.
לצד ההצלחה המוכתמת של באר שבע, בשל הקריסה במאני-טיים, בליגה ובגביע, ההתנהלות של המועדון שווה תחתית. מאות מאוהדי מכבי בחולצות לבנות רכשו כרטיסים ליציעי ב"ש, הוצאו בנגלות לעיניהם של האוהדים המתוסכלים באדום, ועוד חגגו מול עיניהם, חלקם עם פיו-פיו. "במקום להוציא אותם החוצה כמו שעשו לנו בבלומפילד, הם מועברים למקום אחר דרך המגרש, ורוקדים לנו עם חיוך על הדם". נדנוד השערים הפך לדבר המרכזי במשחק. אלונה ברקת עוד הוזעקה, אבל מהר מאוד ברחה כשהבינה כי כבר לא תצליח להרגיע את הקהל הזועם.
דרך משחקים כאלו אתה מפתח מסורת. הפועל ת"א למשל לא הסכימה להיות השטיח האדום בשבוע שעבר, באר-שבע בבית שלה, לא הצליחה לשמור על הכבוד. זה ההבדל בין המועדונים.
זה היה סימבולי שדווקא על חשבונה של היריבה הגדולה, לכאורה כמובן, כי זו הרי נעלמה בפלייאוף העליון, ולמרות שני ההפסדים הרצופים שקדמו לכך, כולל הדרבי, מכבי זכתה דווקא בביתה של הטוענת לכתר באליפות. היא הייתה מעדיפה לעשות זאת שבוע לפני כן בדרבי על הפנים של אוהדי הפועל, אבל הסתפקה מול הקבוצה של אלונה ברקת.
השושלת של מכבי מתחילה רק להיבנות. עם סגלים בינוניים זה הספיק לה לזכות בשתי אליפויות רצופות. עתה גולדהאר יצטרך להכניס את היד עמוק יותר, להמשיך לייבא את הישראלים הטובים ביותר שגם השנה היו אלו שהכריעו את התואר, אבל גם זרים טובים יותר, כשמלבד קרלוס גרסיה ולעיתים ראדה פריצה, לא מתאימים לרמות הגבוהות בכדי להתמודד על ההזדמנות לעלות לשלב הבתים של האלופות. הגעה לשם כבר תכריע בכלל את השליטה לשנים הקרובות, עם כל הכבוד לאיצטדיון סמי עופר והטלנט מפרטיזן בלגרד.
אחרי אינספור השוואות בין האליפות של סוזה לזו של אוסקר גארסיה, בסופו של דבר אחוזי ההצלחה די דומים. הקבוצה של הספרדי השיגה 74 אחוזי הצלחה בסיום העונה (80 נקודות), סיימה עם 78 שערים ו-30 ספיגות. זו של הפורטוגלי, שעוד תצטרך לשחק שלושה משחקים, בינתיים עם 77 אחוזי הצלחה, הבקיעה רק 67 שערים וספגה את המנה הנמוכה ביותר בליגה (26). במחזור המקביל אשתקד לגרסיה היו 74 נקודות, חמישה הפסדים, ויחס שערים 25:73.
זו לא אליפות אטרקטיבית במיוחד, די דומה לזו של שנה שעברה, טובה מזו של קרית-שמונה לפני שנתיים (69 אחוזי הצלחה ו-48 כיבושים בלבד), מזכירה קצת גם את זו של מכבי חיפה מלפני שלוש שנים (76 אחוזי הצלחה, רק שלושה הפסדים), אבל רחוקה מזו שהרשימה הכי הרבה, הדאבל של הפועל ת"א מלפני ארבע שנים (80 אחוזי הצלחה, 87 כיבושים, הפסד אחד בלבד). ולטובת העובדות, מכבי והפועל ההיא, שתיהן הגיעו לשלב ה-32 האחרונות בליגה האירופית, הפועל מהמקום הראשון, מכבי מהשני.
עם השריקה לסיום גולדהאר ירד לאיזור חדרי ההלבשה, העניק חיבוק חם עם קרויף ושק הצעיפים והחולצות מתקרב אל השניים. החולצות לא יוצאות כך סתם, כל אחת מנוילנת. גם הצעיפים והכובעים. ברקע החגיגות הגדולות של אוהדי מכבי, מופע "פיו-פיו" מיוחד של ערן זהבי שהקהל מבקש "ערן תירה עלינו". סוזה מוקפץ על ידי השחקנים ורק גולדהאר וקרויף מקפידים להישאר גם ביום כזה מאחורי הקלעים, כשהם ללא ספק הנכס הגדול ביותר של המועדון הזה.
ביציאה מבאר-שבע החגיגות נמשכות. בכל רמזור נעצרת שיירת האוהדים, חגיגות ברמזורים, אבל גם הם יודעים שהאליפות הוכרעה כבר מזמן, אמש זו היתה החותמת הסופית בדרך לעידן שליטה ארוך.
לפנייה לכתב/ת 
