"מתרגמים עובדים כמו סופרים, בין מציאות לבדיון"

הרומן של הסופרת האמריקנית נינה שיילר, "המתרגמת" (הוצאת כתר, בתרגומה של סמדר אביב) עוסק בזה בדיוק: גיבורת הסיפור היא מתרגמת, אבל נושא הסיפור הוא תקשורת בין אנשים. עד כמה מישהו בכלל יכול להבין מישהו.

"המתרגמת". תרגום הוא סוג של לידה

האנה שוברט היא מתרגמת מצליחה. היא יודעת הרבה שפות, אבל השפה האהובה עליה מכל, ושממנה היא גם מתפרנסת, היא יפנית. בעלה המנוח היה יפני, ויש לה שני ילדים יפניים למחצה - טומס וברידג'יט.

יום אחד הוא נופלת מגרם מדרגות ונפגעת בראשה. בעקבות הנפילה היא מאבדת חלק מיכולותיה הקוגניטיביות, כולל את שפה האם שלה. רק את היפנית היא זוכרת. האנה נוסעת לכנס ביפן, שם היא פוגשת את הסופר היפני קוביאשי, סופר בעל שם בינלאומי, מועמד קבוע לפרס נובל, שאת ספריו תרגמה לאנגלית. האנה זה עתה סיימה לתרגם את ספרו "מסעותיו של סוס טרויאני", שעלילתו נכתבה בהשראת חייו של שחקן ידוע בתיאטרון ה"נו". הספר רווי במשפטים רב-משמעיים ומעוררי אסוציאציות, משימה קשה לכל מתרגם.

קוביאשי, הסופר הנערץ, לא רק שלא ענה על שאלותיה של האנה תוך כדי עבודתה, אלא שבאותו כנס ספרותי הוא גם מותח ביקורת קטלנית על התרגום שלה לספרו. הוא טוען שהיא בכלל לא הבינה אותו, אלא הביאה אל קוראי האנגלית בעיקר את רחשי לבה. האנה יוצאת לחפש את שחקן התיאטרון שהווה השראה לספר, ושם מתחילה לה עוד מערכת יחסים. עוד, מפני שמערכת יחסים אחרת של האנה עם בתה ברידג'יט, היא עניין מורכב וקשה: הבת כועסת על האם ונעלמת, השתיים לא מדברות זו עם זו שש שנים. האנה אפילו לא יודעת איפה בתה נמצאת ומה מצבה.

להתאהב בטולסטוי

נינה שיילר חיה ומלמדת בסן פרנסיסקו. היא למדה לתואר ראשון במשפטים, ולתואר שני בכתיבה יוצרת. ב-2004 פרסמה רומן ראשון, "הציור", שזכה לביקורות משבחות, ו"המתרגמת" הוא ספרה השני.

כיצד נולד הרעיון לספר הזה?

"בשנת 2005 קראתי מאמר של דייוויד רמניק ב'ניו יורקר' שנקרא 'מלחמות התרגום'", מספרת שיילר בראיון באמצעות הדואר האלקטרוני. "המאמר סיפר על זוג נשוי, ריצ'רד פיוויר, דובר אנגלית, ואשתו לריסה וולוקונסקי, מהגרת רוסיה, שעסקו בתרגום מחדש לאנגלית של כל יצירות המופת של הספרות הרוסית. זאת כדי שאפשר יהיה סוף סוף לזנוח את התרגומים הישנים שעשתה קונסטאנס גארנט לאנגלית, אלה שנאבוקוב כינה 'אסון מוחלט' ו'חרא יבש'.

"מה שצד את עיני לא היה המילה 'תרגום' בכותרת המאמר, אלא השמות טולסטוי ודוסטויבסקי שהופיעו במשנה. כילדה, התאהבתי בטולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב, פסטרנק. אני זוכרת קיץ אחד כשהייתי בת 12. לקחתי איתי כל יום לבריכה את 'דוקטור ז'יוואגו' של פסרטנק. בזמן שנצליתי בשמש, דימיינתי תשוקה, גלישה על מזחלות, מהפכה, איכרים, צארים, אהבה ושלג. הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו היה שהסיפור הזה - כל הרומנים הרוסיים האלה - נכתבו קודם לכן ברוסית. מה שתומאס מאן כינה 'השפה הבוצית, הברברית ונטולת העצמות מהמזרח'.

"אחרי שקראתי את המאמר ב'ניו-יורקר' חזרתי להסתכל ברומנים הרוסיים בספרייה שלי, כולם תורגמו בידי קונסטאנס גארנט. גארנט למעשה היתה אנגליה. ב-1891, בזמן הריון עם קשיים, היא לימדה את עצמה רוסית. עד מהרה היא התחילה לתרגם. כשנתקלה במילה או במשפט שלא הבינה, היא דילגה עליו בעליצות והמשיכה הלאה. היא לא היתה מיומנת מספיק כדי לתרגם מוטיבים לשוניים או משפטים מסובכים.

"מתברר שקראתי תרגום ממש גרוע שלה מרוסית, ספוג במנה מכובדת של מנהגים ורגישויות אנגליים. חשתי כמי שבגדו בה, ששיקרו לה. באותו זמן עלו שאלות רבות בראשי: מה עושה תרגום לטוב? מה חב המתרגם לסופר? מה קורה למישהו - גארנט, למשל - שמאמינה שהיא יוצרת תרגום יפהפה, כשלמעשה היא ממש לא? מכאן נולד הרעיון לרומן".

גיבורת "המתרגמת" רואה בתרגום מעשה אמנות. או אפילו סוג של לידה. היא מנסה להגיע לשפה האחת שבהם דיברו כולם פעם, לפני אלפי שנים. מבחינתה, תרגום משפה אחת לשפה שנייה יוצר שפה שלישית, טהורה, מעבר לכל שכבות התרבות.

תוך כדי תרגום הספר של קוביאשי, האנה נשאבת אל הסיפור, אל גיבוריו. היא כמעט מתאהבת בג'ירו, גיבור הרומן. למה זה קורה לה?

"זה קורה לה כי זה קורה גם לי ככותבת. אחרי שאני מבלה כמה שנים בעבודה על ספר, אני מרגישה שהדמויות אמיתיות, חיות, תוססות, כאילו פגשתי אותן עכשיו ברחוב. כדי לכתוב את 'המתרגמת' ראיינתי הרבה מתרגמים ספרותיים, שעבדו בצורה מאוד דומה לסופרים. מהם לקחתי את הרישיון האמנותי להעניק להאנה את הנטייה לטשטש את הגבול בין בדיון למציאות. כך שג'ירו הפך למשהו חי בשבילה".

ומדוע קוביאשי מאשים אותה שלא הבינה את יצירתו?

"הוא מאמין שהאנה התעלמה מחלק יסודי ביצירה שלו: היא נכשלה בלצלול אל עומק היגון שמגיע כשמאבדים מישהו. אי אפשר לקיים חיים שאין בהם אובדן, זה מה שקוביאשי יודע. אי ההבנה של האנה את הרומן הזה משתקפת בחייה שלה עצמה. היא ריפרפה על פני האובדן שלה, נסחפה לתוך עסקי החיים, אף על פי שהיא מגלה שאלה חיים סטריליים וחלקיים מאוד".

נדמה ש"המתרגמת" הוא לא רק רומן על מעשה התרגום, אלא על היכולת להעביר את העולם הפנימי שלך למישהו אחר.

"בהחלט, או יותר נכון על הקושי שכרוך בלתרגם את העולם הפנימי שלנו לאחרים. יש ברומן הזה מעשה תרגום מטאפורי, האמנות הקשה הזאת של לחצות את הגבול בין עצמנו לבין האנשים שאנחנו אוהבים".

נדמה שבעיית התרגום הגדולה ביותר ברומן טמונה ביחסים בין האנה לבתה. אחרי שנים של חוסר תקשורת, האנה מבינה שעליה לחזק את קשריה עם ילדיה, היא נוסעת ומגלה את בתה במצב מדורדר מאוד על גדות נהר הגנגס בהודו. שם מתחיל פרק של סליחה ומחילה. אבל מה מלכתחילה גרם לריחוק ביניהן?

"כפי שקורה אצל הרבה משפחות", אומרת שיילר, "להאנה וברידג'יט יש מבנה נפשי שונה, ערכים שונים. האנה גדלה עם מנה גדושה של מצוקה, נוקשות, משמעת, ולכן גם עם חוסן נפשי. ברידג'יט בדיוק להיפך. הן שני תווים מוזיקליים שונים שמנוגנים באותה משפחה. המפלט של ברידג'יט הוא לא לנגן יותר את

התו המוזיקלי הזה שלה. להתבצר בתוך השתיקה. מה האנה צריכה לעבור כדי למצוא שפה משותפת עם בתה? כל כך הרבה. בעיקר להשיל מעל עצמה שכבות של הנמקות רציונליות להשקפת העולם שלה".

שיילר עצמה היא אוהדת מושבעת של תרבות יפן. היא ביקרה ביפן כמה פעמים והתגוררה שם במשך כמה חודשים. "גדלתי במדינת וושינגטון, ואבי נסע לעתים קרובות ליפן לצרכי עסקים. הוא תמיד הביא הביתה דברים כל כך שונים מהדברים שהיינו רגילים אליהם - מניפות יפהפיות, ספלי תה, מקלות אכילה, אפילו עץ בונסאי. פעם נסענו אליו ליפן כשהייתי בת 10, אמי, אני ושלוש אחיותי. זה היפנט אותי. וגם קצת הפחיד.

"היינו ארבע בנות ואמי, כולנו בלונדיניות, מצאנו את עצמנו בתוך ים של אנשים בעלי שיער שחור, לא מדברות את השפה, לא מכירות את המנהגים. היפנים משתמשים בשלוש מערכות שונות של אל"ף-בי"ת, ואף אחת מהן לא היתה מפוענחת לנו. זו היתה החוויה הראשונה שגרמה לי לצאת החוצה מהתרבות המוכרת לי ומההנחות המוכרות לי, ולהסתכל על העולם במבט חדש. בקולג' הלכתי ללמוד יפנית. ומאז אני גם מלמדת יפנית תלמידים צעירים".

ניסית פעם לתרגם בעצמך?

"מעולם לא תירגמתי ספרות, אבל תירגמתי שירה יפנית. מהראיונות שערכתי עם מתרגמיםף אני מבינה כמה ניואנסים כרוכים בעבודה הזאת, וכמה הרבה בחירות צריך לעשות. זו באמת אמנות".