גאווה ישראלית: החוקרת שמצאה תרופה לאלצהיימר
פרופ' מרתה וינשטוק-רוזין מהאוניברסיטה העברית זוכה השנה בפרס ישראל בזכות תרופה שפיתחה המאיטה את מחלת האלצהיימר. כעת, בגיל 79, היא עדיין חוקרת חומר חדש שאולי יכחיד את המחלה לחלוטין. בראיון ל-ynet היא מספרת על הגילוי המרעיש ועל ההתמודדות כאישה וכאם בעולם המדעי-הגברי
במרכז הקונגרסים בירושלים יעמדו היום (ג') הזוכים הנרגשים בפרס ישראל לשנת תשע"ד, ובהם חוקרת אחת שרבים חייבים לה תודה: פרופ' מרתה וינשטוק-רוזין מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בת 79, שבזכות גילויה פותחו תרופות המאיטות את התקדמותה של מחלת האלצהיימר. הגילוי האחרון שלה, היא מקווה, יוביל בעתיד לתרופה שתעצור ממש את המחלה ותעביר אותה מן העולם.
סיפורי הצלחה ישראליים:
- החברה הישראלית שדואגת לתרופות למחלות נדירות
- הישג עולמי בשיבא: תינוקת בריאה לחולת הסרטן שאיבדה פוריותה
- קרדיופיט: הבשורה הישראלית לחולי אי ספיקת לב
האטה באובדן הזיכרון
"החומר הראשון שפיתחתי היה מבוסס על הידע של שנות השמונים", היא אומרת בראיון ל-ynet לרגל הענקת הפרס בחקר הרפואה, "וחשוב מאוד להזכיר שהתקדמנו מאז. באותה תקופה, ניתוחים לאחר המוות היו הדרך היחידה לגלות מה קורה במוח שלנו. היום יש הדמיות, כך שההבדל משמעותי. בניתוחים האלה גילינו שיש קשר בין מידת הליקוי בזיכרון ובין מידת האובדן או הירידה בחומר כימי שנקרא אציתלכולין בקליפת המוח ובהיפוקמפוס. ככל שיש פחות מהחומר הזה, כך הליקוי בזיכרון גדול יותר.
"עם המידע הזה תכננתי תרופה שמעכבת את פירוק האציתלכולין, באמצעות האנזים כולינאסטרזה שזה התפקיד שלו. האנזים הזה נמצא באזורים שונים בגוף, וברור שאם נמנע את פירוק החומר, יהיה לנו יותר ממנו. אבל מה שהיה מיוחד בחומר שתכננתי הוא שהוא עובד בעדיפות גדולה באזורים שבהם אכן חסר אציתלכולין, ולא נוגע באזורים שאנחנו לא רוצים שייגע בהם, כמו הלב והשרירים, כדי לא לגרום לתופעות לוואי.
"מאוחר יותר גילינו שלאנזים הזה יש צורה שונה דווקא באזורים האלה במוח, והחומר שלי חוסם בעדיפות את הצורה הזאת בדיוק על פני צורות אחרות שנמצאות ברקמות".
-איך עוברים מגילוי כזה לתרופה שאפשר לשווק?
"קשה מאוד לפתח תרופה באוניברסיטה. אין לנו את התשתית, כך שבאוניברסיטה אנחנו יכולים לבוא עם רעיונות ולעשות כמה ניסויים כדי להוכיח שאנחנו בדרך הנכונה, ואז למצוא חברה גדולה שתיקח את זה על עצמה. בשנים 1985-1984 הוכחתי את טענותיי בעכברים ובחולדות, והאוניברסיטה מכרה את החומר בשלב מוקדם יחסית לחברה שוויצרית שנקראה אז 'סנדוז'.
"בחברה התחילו מסע ארוך כדי להראות שזה לא גורם לרעילות בחיות, ובאמצע שנות התשעים בדקו את החומר על 3,000 חולים. חלקם קיבלו אותו במינונים שונים וחלקם קיבלו פלצבו. בניסוי הזה מצאו שהחומר משפר את הזיכרון באחוז לא קטן של חולים, ואצל רוב החולים - אם הם קיבלו את המינון הנכון למצבם ולמשקל - הוא האט משמעותית את קצב ההידרדרות".
התרופה נמכרה לחברה השווייצרית באמצעות חברת "יישום" של האוניברסיטה העברית, ופרופ' וינשטוק-רוזין, ילידת אוסטריה שחיה עד שנת 1969 באנגליה, לשם נמלטה משפחתה מאימת מלחמת העולם השנייה, נאלצה לחתום על סודיות באשר למוצא התרופה, כדי שלא להוביל לחרם על ההמצאה הישראלית. היום משווקת התרופה תחת השם Exelon על ידי חברת נוברטיס.
החמות חלתה באלצהיימר
העניין המחקרי של פרופ' וינשטוק-רוזין באלצהיימר החל כשחמותה האהובה לקתה במחלה. "כשרואים איך אישה אינטליגנטית וחביבה לאט-לאט מאבדת את הזיכרון ולא מכירה אף אחד, כשחוזים בחוסר האונים - זה מניע לפעולה. בחתונה של בתי חמותי חשבה שהיא בקולנוע, היא לא ידעה איפה היא, וזה היה מאוד קשה. זאת מחלה נוראית".
החומר הראשון שגילתה פרופ' וינשטוק-רוזין אינו משפיע משמעותית על התהליכים שגורמים למחלה, "על אותם תהליכים שגורמים בסופו של דבר בכל זאת לאובדן של אותו חומר כימי במוח", היא אומרת.
לאור זאת, החלה החוקרת בשנת 1994 לבחון חומר אחר, ובשנת 2005 הגיעה להישג: היא גילתה שהחומר החדש מפריע לתהליכי אובדן החומר אצל חולדות מזדקנות, הסובלות מתהליכים של איבוד זיכרון בדיוק כמו בני אדם. "החומר הזה מונע את השינויים הכימיים במוח, שבסופו של דבר גורמים אולי לאובדן הזיכרון", היא מסבירה.
-מתי נזכה לראות תרופה חדשה לבני אדם?
"הכל עובד מאוד יפה בחולדות, ואנחנו עכשיו באמצע בדיקה של החומר הזה באנשים עם סימנים התחלתיים של הפרעה בזיכרון, בניסויים שנערכים בישראל, באוסטריה ובגרמניה. אנחנו רוצים לדעת אם לאורך זמן אנשים באמת יהפכו פחות לחולי אלצהיימר מאשר אנשים שלא מקבלים את הטיפול. זה משהו שקשה מאוד להוכיח, משום שגם בקרב אוכלוסייה מבוגרת יש מספר לא קטן של אנשים שיהיו בסדר בכל מקרה.
"בכל זאת, זאת הפעם הראשונה בעולם שבה הדבר נעשה, כך שאולי נקבל סימנים לגבי נכונות הרעיון שלי. אם יש פתח לעניין, נוכל לבדוק מספר רב של אנשים. מה שטוב בחומר הזה הוא שהוא חסר תופעות לוואי ונותנים אותו במינון קטן, כך שהתקווה היא שנוכל לתת אותו בקלות להרבה אנשים ואולי סוף סוף לעצור את המחלה הזאת. זה יהיה חלום".
אישה ואם בעולם גברי
התרופה הנוכחית נמצאת בפיתוח בחברה ישראלית הפעם, "אברהם פארמה", ו"אם זה יצליח - אתם תשמעו על זה", מבטיחה החוקרת. ועד שיתגשם החלום, היא תשב לצד הזוכים האחרים בפרס ישראל לשנה זו, ומהקהל יעודדו אותה בעלה, ארבעת ילדיה ועשרים נכדיה.
-בוודאי לא היה פשוט לגדל ארבעה ילדים תוך כדי קריירה משגשגת.
"לא היה קל. הדבר הקשה ביותר הוא שיש תקופה בחיים שבה אישה יכולה ללדת והיא צריכה לטפל בילדים, ואם היא רוצה להתקדם בקריירה זה גם צריך לקרות באותו הזמן, כי בתחום שלי אי אפשר להתחיל בגיל 50. פעם ניגנתי בתזמורת והיו לי כל מיני תחביבים שהייתי צריכה לוותר עליהם, כי אי אפשר לעבוד יום ולילה במחקר, לטפל בילדים ולעשות גם את זה.
"בעלי היה מנהל בית חולים, והרבה פעמים לא ראה את הילדים. צריכים לעבוד קשה ולהיות מאוד מאורגנים, ולתכנן בכל פעם איך צולחים את זה. אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה עוד פעם, אבל כבר הגענו וגמרנו ואין מה לעשות. אני גאה מאוד בילדים שלי - זה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיים".
וכאישה בעולם מדעי-גברי, הרגשת מכשולים מיוחדים?
"הרגשתי את המכשולים, אבל זה לא הפריע לי. לא נתתי לזה להפריע לי. היה באמת קשה, כי לא הייתה לי חברה בגיל שלי בתקופה הזאת שעבדה. כולן היו בבית עם הילדים, אז הסתכלו עליי כאילו אני מפלצת. אבל בזמן שהייתי בבית לא הייתה לנו טלוויזיה ודברים כאלה, והקדשתי את רוב הזמן לילדים".
לפרופ' וינשטוק-רוזין אין כוונה לעצור מפעילות גם בשלב הזה של חייה, גם אחרי הפרס המכיר בהישגיה. "מה זה לנוח?", היא שואלת, "אני הרי לא רוצה לסבול מהמחלה הזאת בעצמי. אם לא משתמשים במוח – זה הולך. אני ממש אוהבת את העבודה שלי, עם כל הצרות והקושי. יש אתגר, והסיפוק הכי גדול שקיבלתי הוא מכתבים מכל מיני מדינות בעולם שמודים לי על החומר שהשפיע על ההורים או על האנשים עצמם.
"זה לא חומר פלא וגם לא ממש הפסיק את המחלה, אבל המעט שהוא עשה הספיק כדי לעזור לאנשים, וזה מה שחשוב במחקר הרפואי ולא תמיד ניתן בידינו. אני אמשיך כל עוד ייתנו לי".
לפנייה לכתב/ת 
