"עצמאות ליום אחד": פרצופה של המדינה
ליביו כרמלי יוצא עם המצלמה שלו למסע שמתחיל ביום הזיכרון וממשיך ביום העצמאות, אולם בתפר בין שני המועדים נפרסת היסטוריה שלמה - סיפורה של מדינת ישראל. חלום מופלא שהתגשם, ואיתו לא מעט אכזבות
"עצמאות ליום אחד", סרטו התיעודי של ליביו כרמלי שיוקרן מחר (שלישי) ב-18:30 בסינמטק תל אביב, נוצר מתוך תחושה כנה של ייאוש ועצב. זהו סרט מסע שעורך כרמלי על הקטנוע שלו (באופן שמעורר אסוציאציה מיידית ל"יומן של נאני מורטי") ברחובות תל-אביב במהלך יממה אחת שראשיתה בטקסי יום הזיכרון ואחריתה במנגלים של יום העצמאות.
המסגרת לסרט (שצולם ב-2001 והוצג לראשונה שנתיים לאחר מכן) היא ביקור שעורכים תלמידי בית ספר במוזיאון העצמאות שברחוב רוטשילד, שם מסבירה להם מדריכה על טקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. לפתע פוסע אל האולם, בסצנה מרגשת, חה"כ לשעבר, מאיר וילנר, שהיה בעת צילומי הסרט האחרון שנותר מחותמי מגילת העצמאות. מסגרת זו משמשת בסיס לנרטיב הלאומי, שממנו יוצא כרמלי למסע שכולו הרהור אישי על המדינה אליה עלה מרומניה בגיל 21, ושאת הפער בין חזונם של מייסדיה למציאות, 53 שנה אחרי, הוא מבקש לבחון.
זהו מסע שבמהלכו נפגש כרמלי עם חברים קרובים ועם זרים, כל אחד מהם מייצג בעבורו את פניה של המדינה שהיה רוצה לראות. הנה, מרים וייסנשטיין, אלמנתו של רודי, הצלם הלאומי ובעלי המוסד ההיסטורי הצלמנייה שברחוב אלנבי, שחנותה היא אלבום התמונות של המדינה. תמצית הזיכרון הקולקטיבי הישראלי שהונצח על ידי בעלה המנוח באלפי תצלומים, ובהם טקס הכרזת העצמאות. והנה ג'אד נאמן, במאי, מורה ואיש רוח אמיתי, בעל עיטור המופת, שבדבריו מביע את אכזבתו העמוקה מהארץ שלחם למענה. לשאלתו המקורית של כרמלי, איזו מתנה היה מעניק למדינה ביום חגה, הוא משיב: "את התקווה שאבדה לה".
יאיר גרבוז, אורי שטרק, מסיבת העצמאות באולפני גלי צה"ל, ותורם דם אנונימי בכיכר רבין - כולם מעניקים לסרט פרספקטיבה עכשווית שבאמצעותה משרטט כרמלי את פני המדינה. את הרגע המשעשע ביותר מספק נחמן אינגבר, המבקר החריף וחד האבחנה,
שבעודו ניצב בכיכר מוגרבי מנתח את מה שהוא רואה סביבו - מגרש החנייה במקום שבו עמד פעם הקולנוע המיתולוגי, כרזה של סרט, דוכן פיס, כביש חפור ומועדון בריאות - כמראה של המדינה בהווה. זוהי גם המתנה שהוא בוחר להעניק לה, על מנת שתסתכל בה ותראה, אם תרצה, את פניה האמיתיות.
סרטו של כרמלי שנפתח בציטוט נפלא של מרצ'לו מסטרויאני, עוסק בזיכרון אישי ולאומי, בפרספקטיבה ההיסטורית ובמבט הפרטי, במסע של יום אחד, ביום סמלי אחד, שנע בין אכזבה ותקווה. הוא נחתם במונולוג עצוב שנושא וילנר, מי שנמנה על דור המייסדים ומסכם את ההווה של המדינה במשפט אחד שנדמה מדויק גם 13 שנה אחרי. בחלוף המולת העצמאות וניחוחות המנגלים, כדאי לסור ולצפות בסרטו היפה של כרמלי.
