"דרישת שלום מהמלחמה": נחרט בזיכרון

לא היו אז סמארטפונים או סלולאריים, אימייל או פקס, פייסבוק או וואטסאפ, מסכי פלזמה או מפות גוגל. ואף על פי כן היתה מלחמה, ובתוך חודשים ספורים נהרגו בה כעשירית מכל הלוחמים שנפלו בכל מערכות ישראל. יום כיפור זו המלחמה שלי, המלחמה הראשונה שבה נפלו בני כיתתי חלל כקורבנות לשאננות הפוליטית והצבאית של מדינאים זחוחים מדי, שעדיין היו הלומי הניצחון בששת הימים.

זו גם המלחמה של היוצר הדוקומנטרי יובל דלשד: הוא כבר הקדיש לה את "הקרב על הנפש", סיפורם של הלוקים בתסמונת פוסט טראומטית שנפגעו במלחמה ההיא, ועכשיו הוא מביא למסך את "דרישת שלום מהמלחמה", סרט יפהפה שהופק בסיוע הרשות השנייה ושודר אתמול (א') בערוץ 10.

הוא יהיה רלוונטי גם בימי הזיכרון הבאים, והוא שונה מאוד ממלכודת הדמע האופיינית לסרטי הנצחה וזיכרון, ברצותו לספר סיפור גדול על מלחמה איומה דרך מילים קטנות מאוד, אישיות מאוד, שנכתבו על גבי גלויות.

גלויה מתוך הסרט (באדיבות הרשות השנייה)

הצעירים שבין הצופים, נדמה לי, יתקשו תחילה להבין: לא רק שאין סלולארי, אין בכלל טלפון שממנו ניתן ליצור קשר הביתה, ולהגיד לאמא-אבא בשקר המוסכם עד היום, שהכל בסדר ושלא ידאגו. לרוב אזרחי המדינה אין טלפונים. מי שיש לו, הופך לתחנת ממסר: חיילים מוסרים פתקים ועליהם מספרי טלפון וכתובות ומבקשים מכל מי שהם יודעים שיוכל ליצור קשר, לעשות זאת עבורם. אבל רוב הזמן צריך להסתפק בגלויות, והסרט הוא סיפורן.

היו כאלה שהצבא ניפק, עם קריקטורות מכמירות לב של שרוליק בכוכבע טמבל ובמדים, מחייך ומבסוט, בדיוק ההיפך מפניהם המפויחות של החיילים שגויסו לפתע והוטלו לתופת עוד לפני "ונתנה תוקף" ותפילת נעילה. הכל בסדר, הם כותבים, אבל גם: "לאשתי קלרה, הצ'ק של המשכורת נמצא מתחת למגבות בארון, בעלך האוהב, איוב", וגם נאחזים באהבות צעירות ומלבלבות, ומתגעגעים עד כלות לנורמליות שהשאירו מאחוריהם ומפצירים בבני המשפחה שיכתבו הרבה, כי - כמו שאומר איש שהיה חייל במלחמה ההיא - הם בעצם לא רצו להיות שם והתקיימו בתוך בועה, והתשדורות מן העולם שמחוץ לבועה החזיקו אותם בחיים.

כשלא היו גלויות, כתבו על ניירות שקילפו מעטיפות של קופסאות שימורים, על חתיכות קרטון, על קופסאות סיגריות שקרעו והפכו לדפים. גם על נייר טואלט. והכל נאסף והגיע למשרדי הדואר של הצבא. גם גלויות האהבה המהוססות והביישניות של "קוקיה" ו"אביר הקסם השחרחר", חייל אילתי צעיר ואהובתו, וגם אלפי ה"אצלי הכל בסדר וד"ש למשפחה ולכולם", וגם "כתבו לי הרבה, זה מציל אותי".

בתחקיר מופתי, נמצאה אהובה הארי, חיילת בקצין הדואר הצבאי, שמספרת בסרט כיצד נאספו שקים-שקים של גלויות ממי שכבר היו מתים והמסרים לא הועברו למשפחותיהם, כיצד היה על חיילת אחת לברר מי באש ומי במים ומי עוד חי לפני ששיגרה את האיגרות האלה הלאה, ומדי פעם נשברה וצעקה שהיא לא יכולה יותר, וכיצד הוטל על כל החיילים במשרד הדואר להרבות בכתיבת גלויות ל"חייל האלמוני", כי מישהו הבין שרק החיבור בין החזית המדממת והעורף מוכה הפחד ייצור מארג חברתי שבו המלחמה בכלל אפשרית.

תמונות קטנות וגדולות

את הפכים הזעירים שהם מדקרות חרב קטנות בלב, משבץ דלשד בפסיפס מצוין עם התמונות הגדולות של המלחמה: ראשיתה בסרט-חופשה בשארם א-שייח, ופתאום מטוס חוטף טיל ונופל, והמטוס הזה שלנו, המשכה בתמונות מנהיגינו הזחוחים ומנהיגינו הדאוגים במהלך המלחמה, מנוכרים עד מאוד מתמונות החיילים העייפים, המלוכלכים, המבוהלים.

"אין ספק שכולנו רוצים להסתלק מן ההצגה המזוויעה הזאת", כותב חייל אחד, והצנזור הצבאי כנראה היה עייף מכדי למחוק לו. "לכל המשפחה שלום, בסך הכל הספקתי להיסרט סריטה קטנה", כותב חייל פצוע. ואחר כותב שהכל בסדר, שמו זאב, ואחיו סלמן מתבשר שהוא פצוע, אבל מבקש להמשיך ולהכין את המטוס עליו הוא עובד לתקיפה הבאה. ואז המפקד שלו מפציר בו לנסוע הביתה, ועוד בג'יפ שלו, והוא מוצא את אמו עם עשרות מקוננות בסלון, מתאבלת ועדיין לא מאמינה ומחזיקה בידיה את הגלויה של זאב, שכותב שהכל בסדר.

חיילים ביקשו, בתוכניות ד"ש עם שיר שהקלטות שלהן מופיעות כאן, להתכתב עם "בנות מגיל 18 ומעלה". הודיעו שהם "משועממים". שלחו דרישת שלום חמה "לכל משפחת מעלה החמישה". הרבו ב"אשתי האהובה וילדיי היקרים", וכתבו בלקוניות, כי היה בגלויות מעט מקום לכתיבה, ובחסכנות רגשית, כי כך היה בימים ההם: נשכנו שפתיים ושתקנו, לא היה מקובל לבכות או להתבכיין, בקושי התלוננו.

אבל היו גם גלויות חתרניות לעילא. סיפור מדהים נחשף כאן, על אהרוניק ישראלי שבנו גורי נפל בשבי הסורי, ולימים הצלב האדום הודיע לו שיוכל להעביר תרופות לבנו: מתחת למכסה של משחה כלשהי הוא מגניב פתק עם כמה מילים, וגורי אכן מוצא אותן בשבי ונאחז בהן. מאוחר יותר מתברר שהשבויים בעצם מנותקים מן העולם ואינם יודעים דבר על תוצאות המלחמה, ובגלויה שהצלב האדום מאפשר להעביר מספר אהרוניק לבנו סיפור מפותל על "השכנים מהקומה העליונה" והסכסוך איתם, כמו גם על אלה שמהקומה התחתונה, ועל צינור המים העובר ביניהם. גורי יודע שדבר מן הדברים האלה לא מתרחש בבית הדו קומתי של משפחתו, אלא מהווה מין צופן שהוא מפענח ומבין מתוכו כיצד הסתיימה המלחמה, אבל גם מתרפק: המכתבים, הוא אומר, מחזירים את השבויים למציאות.