הכול לכדי תמונה אחת

אני עדיין מתמודדת עם מה שראו עיניי. שלושה קצינים שאת פניהם המפוחדים לעולם לא אשכח. הפחד שלהם מההתבגרות הפתאומית שלי. נטלי כותבת על אחיה, לוחם השריון אנדריי ברודנר, שנפל במלחמת לבנון השנייה

נטלי ברודנרפורסם: 04.05.14 , 17:22

הנה הגיע הבוקר הזה. שוב הוא ושוב בלעדיך, אנדריי. האלמנט השונה היחידי כאן הוא שכולם שוב נזכרים איתנו וחווים ליום אחד את החלל שלך. אין כמו השבוע לפני יום הזיכרון. ההכנות, ההתרגשות, הפרויקטים שכל שנה מתקיפים וגורמים לנו להיזכר ולשתף פן אחר בדמותך, להתרגש מחדש ולהכיר עוד קצת ממך, למרות שנדמה שכבר חווינו הכול ושלא נרגיש אותך עוד.

אחרי מות: הבלוג של אנדריי ברודנר ז"ל

בגילי הצעיר באותה תקופה, שלימים תיקרא מלחמת לבנון השנייה, הרגשתי שאני חייבת לעשות הכול כדי לשמח אותך, לספק, להזכיר ולגרום לך להמשיך לחייך אי שם ולהתלהב כמו בימים שלנו ביחד כילדים. מאז עשיתי המון. חשבתי, שרתי בשבילך, כעסתי, בכיתי, נפלתי, קמתי, ובעיקר הייתי הילדה הזאת שאימא ואבא כל כך רוצים.

הכול השתנה מלבדך. נטלי ברודנר ואחיה שנותר צעיר לנצח(איור: טל גיאת)

כל דבר שעשיתי מאז הוציא אותי מגדרי. הגעתי לגבולות שלא האמנתי שאגיע בגיל כה צעיר. חייתי בשבילך, אותך ואת מה שנראה לי שהיית רוצה לעשות. ניסיתי לתת לך קצת מהחיים שנותרו לי. קצת מהמזל שלי, שאני עדיין נמצאת כאן ואתה פשוט לא.

הרי ברור לי שמדובר בגורל שהגיע בדמות עשן בטנק שלך באותו ט' באב. עשן שחנק אותך למוות, שגרם לך לדעת שאתה בסכנת חיים, שגרם לך להירדם ולקום אי שם בעולם הבא שבטוח שעוד ניפגש בו.

הצלצול הנדיר הזה בדלת חצר ביתנו. תמיד ידענו שמדובר בדואר רשום או בבקשה שנתרום כמה שקלים, אבל משהו באותם צהריים אמר לי שזה משהו אחר. פתחתי את הדלת והכול השתנה.

אני עדיין מתמודדת עם מה שראו עיניי. שלושה קצינים שאת פניהם המפוחדים לעולם לא אשכח. הפחד שלהם מההתבגרות הפתאומית שלי בן רגע ומהעתיד לבוא אליי. הם ניסו לייפות את המציאות כי ידעו שאזכור זאת בכל ימי חיי.

אתה לא כאן ואנחנו כן. אתה מלווה אותי בכל צעד שלי וחסר בכל דילוג שאני עושה. אני חושבת עליך בכל נשימה שנייה שלי.

איך הייתי רוצה שתכיר את האנשים שסובבים אותי כיום, כמו שאני מכירה את האנשים שסבבו אותך אז. ואיך הייתי רוצה שתדע על האירועים שאני עוברת, שתעמוד בצד ותחייך חיוך קטן של גאווה באחותך שכבר ממש לא קטנה.

מנסה לדמיין אותך היום

ניסתי לדמיין אותנו היום. לחשוב איפה היית, וכמה יכולת לשנות, להיות הגבר המוצלח הזה שעושה תמיד את הבלתי ייאמן, שמשמש לי תמיד דוגמה ושלידו תמיד ארגיש קטנה, גם כשחלפו השנים ואני כבר גדולה ממך בשש שנים.

הבית כל כך השתנה מאז, בכל המובנים, ורק הפינה שלך נשארה וקפאה ביום שעזבת אותה. כך גם התמונה האחרונה שלנו שלא יוצאת לי מהראש מאז. החיבוק האחרון הזה שתועד ואני כל כך רוצה להיות בתוכו שוב ושוב, כשעמדנו מתחת לדלת הכניסה יום לפני שיצאת ממנה בפעם האחרונה ועד היום לא חזרת.

מאז הדלת השתנתה, ואפילו הרצפה שעמדת עליה. האבנים כוסו רצפת עץ שתקנה לנו קצת חמימות שלקחת איתך. הדלת הוחלפה באחרת, אדומה, שבשבילי מסמנת את הנקודה האחרונה שממנה לא שבת ואת האינטרקציה האחרונה בינינו. את החיוך האחרון האמיתי של אימא שצופה בנו מהצד ואת המצלמה שתיעדה את הרגע הקסום והמאושר הזה. היום נותר לי רק לדמיין אותנו עומדים בדיוק באותו המקום שאתה כבר לא תזהה כשתחזור.

נטלי ברודנר הייתה בת 16 כשאחיה אנדריי נפל כשהיה בן 18 ב-3 באוגוסט 2006 בקרב רג'אמין במלחמת לבנון השנייה