מדי א', מדי ב' - אותו צבא, גיבורים שונים

מה בין אסי דיין, שנטמן אתמול (א') באדמת נהלל, והסרט "מסע אלונקות" שהושק לאחרונה מחדש במהדורת DVD? התשובה נעוצה בעשור שחלף מאז הפציע דיין על מסכי ישראל בסרט "הוא הלך בשדות" (1967) - בו עיצב את דמותו של הצבר המיתולוגי, בן הקיבוץ, המקריב את חייו למען המולדת, ובין סרטו של יהודה ג'אד נאמן, שיצא לאקרנים בדיוק עשר שנים לאחר מכן, וניתץ באבחה את דימוי הצבר הלוחם.

גבריות ישראלית צה"לית תקנית ב"הוא הלך בשדות" של יוסף מילוא

עשר שנים בדיוק החזיק הדימוי של הצבר ההרואי קולנוע הישראלי לפני שקרס. עשר שנים מאז נצרב דימוי זה בצילום המוקפא על פניו של אורי כהנא ברגע מותו - "פריז פריים" שחטף אותו מתחומי החיים והפכו למיתוס, ועד שהטירון צביקה וייסמן (בגילומו של מוני מושונוב) השליך עצמו בייאושו על רימון בעת תרגיל יחידתי. 

דמות החייל הרופס. מוני מושונוב כווייסמן ב"מסע אלונקות"

בין שני הרגעים המכוננים האלה בתולדות הקולנוע הישראלי התחוללה מלחמת יום כיפור ששברה את הכלים בכל הנוגע לקדושתו של צה"ל, ו"מסע אלונקות" היה הראשון לתת לכך ביטוי. עלילתו התחלקה לשני חלקים. הראשון מתאר את קשייו של וייסמן, חייל בלתי נסבל במיוחד, להתמודד עם הטרטורים שהם מנת חלקו בטירונות הצנחנים. החלק השני - בעקבות התאבדותו של הטירון הדחוי, שמידת התאמתו ליחידה היתה מוטלת מלכתחילה בספק - עוקב אחר חזרתה ההדרגתית לשגרה של המערכת הצבאית.

בזמנו, בשנת 1977, כאשר יצא "מסע אלונקות" לאקרנים, יצאו כמה מבקרים מקומיים כנגד המבנה הנרטיבי הלא שגרתי - הדרמה שגיבורה הטרגי מסולק ממנה בעיצומו של הסרט (כאילו ש"פסיכו" של אלפרד היצ'קוק לא ביצע מהלך דומה 17 שנים מוקדם יותר). אך מותו-התאבדותו של וייסמן כמו נועדו להתריס כלפי פולחן הלוחם המת ואתוס ההקרבה על מזבח הלאום ש"הוא הלך בשדות" הפליא להציג.

"צה"ל לא סיים את המלחמות שלו". גידי גוב פונה אל פלוגה ב'

צלו של וייסמן המת ממשיך ללוות גם את חלקו השני של הסרט, שמתאר את התמודדותו של מפקדו, יאיר (בגילומו של גידי גוב), עם השעייתו עד לתום חקירת מצ"ח. באחת הסצנות הנוקבות, קורעים חבריו ליחידה של וייסמן את חבילת השי שהביאו לו הוריו לפני התאבדותו, ושנותרה סגורה. האסוציאציה של חיות טרף המבתרות בשיניהן החדות את טרפן אינה מופרכת אגב כך. בסצנה שאחרי, כאשר מפקדיו של וייסמן מגיעים אל בית הוריו השכולים - מתאר הסרט את מעשה הכסת"ח הפלוגתי.

"איך זה קרה?", מבקש האב האבל לדעת, ואחרי שאיש מנציגי היחידה אינו אומר לו את האמת הכואבת, אבל מבטי האשמה שהם מחליפים ביניהם מספרים את הכל, הוא חותם במה שהיה רוצה להאמין בו: "היה משהו שגרם לו לרוץ אחרי שהוא זרק את הרימון. אני מכיר את הבן שלי. הוא לא היה רץ סתם ככה. אולי הוא נתקל באיזה אבן והרימון נפל מהיד שלו והוא לא רצה לגרום לאף אחד שייפצע, או... ".

לפגוש את ההורים - בפקודה. "מסע אלונקות"

הסצנה הבאה, שבאותנטיות שבה מזכירה דומה לה ב"בעלים" (1970) המופתי של ג'ון קסאווטס, מוצאת את החיילים כשהם משתכרים במסעדה רמלאית. נושא השיחה המתנהלת לה בקלילות הוא התאבדויות חיילים. הנה, מספר מישהו, אחד ירה לעצמו צרור בבטן, וחבריו המשיכו להביט בגופתו באדישות, אחר דחף לעצמו מקלע בישבן, ולחץ - והמסובים מסביב לשולחן צוחקים. או אז מזדקף יאיר השתוי ומסכם כך את גורלו של וייסמן: "מיטב הנוער נופלים, ולא קמים... פשוט ככה נזכור אותו, בן אדם מת".

הצפייה ב"מסע אלונקות" ממרחק של כמעט ארבעה עשורים חושפת סרט נוקב ואכזרי בהתייחסותו לסיסמאות ההנצחה. הנאום הספק-היתולי נפתח ב"מיטב הנוער" ונחתם ב"בן אדם מת". מתוך שכרותו מפקיע יאיר את זכרו של החייל המת מלפיתת השיח הממסדי אל חזקת הפרט. וייסמן הוא פשוט מי שחדל להיות. ועם זאת, הסרט נעדר כל ממד ציני ביחס למערכת שאת קרביה הוא בוחן. יש בו כנות וכאב אמיתי של מי שמכיר אותה מבפנים.

קב"ן או מפקד. מושונוב וגוב ב"מסע אלונקות"

שכן דווקא נאמן, חתן פרס ישראל לקולנוע, קצין מצטיין ובעל "עיטור המופת" בעקבות פעולתו תחת אש בקרב אום כתף במלחמת ששת הימים, היטיב לזהות בסרטו את כשליה של מכונת המלחמה הלאומית, שאינה מסוגלת להתמודד עם פגמים בסרט הנע לייצור לוחמים.

הוא עשה זאת כעשור לפני שסטנלי קובריק נדרש לסוגיה ב"מטאל ג'אקט" (1987) שלו. הסרט עצמו, אגב, שאושר להקרנה רק בעקבות התערבותו של הרמטכ"ל דאז, מוטה גור, אומץ לימים על ידי צה"ל והפך לחלק מחומר ההדרכה למניעת טרטורים בצבא. בראיה פרספקטיבית, היה זה אחד הסרטים הישראליים הראשונים, אם לא החלוץ שבהם, שביקש לעסוק באופן רדיקלי וביקורתי במהותה של הגבריות הלוחמת, במהותו של המאצ'ואיזם הצברי, ובטקסי ההתבגרות של החברה הישראלית.