נסעתי כדי שהילד הקטן שלי לא יחשוב למה אבא בוכה. המשפחה שלך לא יודעת מי אני

בין אלפי נרות הזיכרון ומאות התגובות לפרויקט "החלל שלי " המסורתי ב-ynet, מסתתרים אינספור סיפורי כאב וגעגועים. מוקדם יותר הבאנו כאן את הספדה המרטיט של "אחות של גיא ". עוד אחד מהמיוחדים שבטקסטים השנה הוא סיפורו של המגיב שכינה עצמו "דרור". הנה הוא לפניכם.

אהוב שלי. שוב היום הזה בשנה. שוב המחשבות מציפות אותי ואני מרגיש שעוד רגע אני מתפוצץ מגעגועים. אהוב שלי, תסלח לי, השנה החלטתי שאני לא אהיה בארץ ביום הזה. חשבתי שככה אצליח לעבור שנה אחת מבלי ליפול לתהומות הדיכאון. חשבתי שבלונדון הייאוש ייעשה יותר נוח. טעיתי.

טעיתי כי הייאוש לא נוח יותר כאן, בכלל לא. טעיתי כי למרות שמסביבי הכול ממשיך לפעום, אם אני פותח את הפייסבוק או את אתרי האינטרנט השונים רק על היום הארור הזה כולם מדברים. השארתי את הילד שלי, שלנו, אצל ההורים שלי והחלטתי לטוס לבד. החלטתי ששנה אחת הילד הקטן הזה לא יצטרך לחשוב למה אבא עצוב ולא מפסיק לבכות ביום הזה בשנה. הילד הגאון הזה מתחיל להיות דומה לך עם כל יום שעובר.

זה קצת מוזר כי אין לו כלום ממך, אבל משום מה אתם דומים מאוד.

 הוא רואה את התמונה שלך שנמצאת ליד המיטה שלי ואומר לך בוקר טוב ולילה טוב. הוא אפילו אמר לפני כמה ימים שהוא אוהב אותך. אני מקווה שאתה מסתכל עליו מלמעלה ושומר עליו.

השבוע באחד מהטיולים שאנחנו עושים בפארק בשבת ראיתי את המשפחה שלך. נלחצתי. הם לא יודעים מי אני אבל אני יודע מי הם. הם לא יודעים על שם מי קרוי הילד הקטן שלי. נורא היה בא לי לבוא אליהם ולשתף אותם בהכול, שיהיה עוד מישהו שיהיה שותף לאובדן ולשכול שלי. רציתי כל כך אבל לא הצלחתי לעשות את הצעד הזה.

אהוב שלי, אני אוהב אותך. אתה חלק ממני ואני חלק ממך וזה לא ישתנה לעולם. הדמעות שמציפות אותי הן חלק מסיפור האהבה הלא פתור שלנו. שוב היום הזה בשנה.